הדלקת המנורה בימינו

בס"ד

תשובות לשאלות בעניין הדלקת המנורה

 

  • במזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו. האם הוא הדין גם מנורה שנעקרה מדליקין נרות במקומו, או שמנורה מעכבת?

 

תשובה בקיצור: אין להדליק ללא מנורה.

הרחבת דברים: בגמרא בזבחים (נט,א-ב) מובאת מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה לגבי מעשה הקידוש המתואר בשלמה המלך: "ביום ההוא קידש המלך את תוך החצר… כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטון מהכיל את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים" (מלכים א ח,סד). רבי יהודה סובר, כי יש לפרש את הפסוק כפשוטו: שלמה המלך קידש את רצפת העזרה, על מנת להקריב עליה קרבנות. לעומתו מבאר רבי יוסי, כי מזבח הנחושת הקטן, הוא המזבח שהיה בזמן המשכן, והקידוש של שלמה מתייחס לבניית מזבח גדול יותר. כללי הפסיקה המקובלים הם, לפסוק כרבי יוסי כנגד רבי יהודה, וכך עולה מדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ב,ה), שהכריע כי גובה המזבח במשכן היה עשר אמות, דבר המוסבר בגמרא שם, כמתאים לשיטת רבי יוסי ולא לשיטת רבי יהודה (וכן מבאר הכסף משנה שם בהלכה ו, שאנו נוקטים להלכה כרבי יוסי). ממילא יש לומר להלכה, כי רצפת העזרה לא נתקדשה בקדושת מזבח, ולא ניתן להקריב עליה קרבנות באופן ישיר.

לגבי מזבח הקטורת נאמר במפורש, כי ניתן להקטיר קטורת על הרצפה במקומו של המזבח הפנימי, כאשר הוא נעקר ממקומו. בטעם הדבר מבאר השפת אמת (זבחים סא,א ד"ה בתוספות מאי), כי מצאנו קטורת הקריבה על הרצפה בקודש הקדשים, בלי מזבח. אבל קרבנות, לא מצאנו שמקריבים בלי מזבח (ומסיבה זו הוא אינו מקבל את דברי התוספות שם, המביאים אפשרות להקטרת אימורים כשאין מזבח). לפי הבנה זו, אין להתיר פעולות אחרות במקדש אשר אינן מתבצעות בכלי המיועד להם, ובכלל זה הדלקת המנורה, שהרי לא מצאנו להם היתר על הקרקע. וכך אנו מוצאים, כי הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ג עוסק בהקטרת הקטורת ובהדלקת המנורה, והוא מביא רק את הדין שמזבח שנעקר, מקטירים קטורת במקומו, ואינו מזכיר דבר כזה לגבי המנורה.

גם בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן פא) מבאר כטעמו של השפת אמת, והוא מוסיף ואומר, כי הקטרת קטורת במקומו של מזבח שנעקר, מוכרחת להיות בתוך כלי שרת, כשם שהיתה ההקטרה ברצפת קודש הקדשים. לדבריו, אף על פי שמזבח הקטורת אינו מעכב, קיומו של כלי שרת, מעכב. לפי דברים אלו יש לומר, שבוודאי שאין אפשרות להדליק את הנרות, בלי כלי השרת המיועד לכך, שהוא המנורה.

נראה, כי אף אם לא נקבל את סברת השפת אמת, ונבאר בדרכם של התוספות, המביאים אפשרות להתיר הקטרת מנחה על רצפת העזרה, ואוסרים רק במעשה דמים (ראה דבריהם שם נט,ב בדיבור הראשון), אין כל ראיה לפעולות שאינן בגדר הקטרה, ובוודאי לא לפעולת ההדלקה, שייתכן לומר שהיא מצוה, ואינה מוגדרת בכלל כעבודה (כך נוקטת הגמרא ביומא כד,ב). הרמב"ן (ויקרא כד,ב) על התורה מדקדק מלשון הכתוב "על המנורה הטהורה", שאף אם כשיחזרו מן הגולה לא תהיה להם מנורה, אין מדליקים אלא על המנורה. כמובן, שעשיית מנורה אינה צריכה להיות דבר מסובך, שהרי ניתן לעשותה מכל אחת מהמתכות, וכבר מצאנו שבני חשמונאי הדליקו מנורה בשפודים של ברזל (ראש השנה כד,ב ועוד).

 

ב. האם הדלקת שבעה מעכבין זה את זה, או שכל מה שבידו להדליק מצוה קעביד, ואפילו בנר אחד. (הא דאיתא שבעה נרות מעכבין זה את זה מיירי בכלי השמן שבמנורה, ומדין שלימות כלי המנורה איתא. וכדין מזבח שנפגם דגרע ממזבח שנעקר).

 

תשובה בקיצור: יש להתאמץ להדליק כמה נרות שניתן, וכל מה שבידו לעשות יעשה.

הרחבת דברים: הציווי הראשוני לגבי הדלקת המנורה מופיע בתחילת פרשת תצוה: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כז,כ). זהו המקור למצות הדלקת הנרות המופיע בדברי הרמב"ם (ספר המצוות עשה כה). בציווי זה לא מוזכר כלל שיש צורך בשבעה נרות. גם בפרשת אמור (ויקרא כד,א-ד) נזכר הציווי לערוך את הנרות לפני ה', אך גם שם לא נזכר שיש צורך בשבעה נרות (בפסוק א שם: "להעלות נר תמיד", ובפסוק ד "יערוך את הנרות"). צורך זה מופיע רק בציווי האמור בפרשת בהעלותך: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח,ב). אמנם, כבר בפרשת תרומה נאמר בעשיית המנורה "ועשית את נרותיה שבעה" (שמות כה,לז), אולם אין כל ראיה, שהמצוה אינה מתקיימת בלי להדליק את כולם ביחד (ועומד על כך הרב קוק בשו"ת משפט כהן סימן צה). וכך נאמר בספרי זוטא (ח,ב): "יכול שהיה מעלה כולה כאחת? אמרת 'להעלות נר תמיד' – אחד, אחד". הרב קוק בתשובתו הנ"ל כותב, כי דווקא במקום שנאמרה לשון 'הויה' הדבר מעכב (או לשון חוקה), ובקדשים צריך שישנה הכתוב דבר מסוים על מנת שהוא יעכב, וכאן לשון זו אינה מופיעה, ואין הדבר נשנה בכתוב.

ראייה נוספת לדבר, המובאת בדברי כמה מהאחרונים, נראה ללמוד מדברי הגמרא בשבת (כב,ב), העוסקת בשאלה אם מותר להדליק נרות חנוכה אחד מהשני. לגבי נר חנוכה, הדבר מוסכם שיוצאים ידי חובה בנר אחד ("נר איש וביתו", ויותר זה רק למהדרין). הדעה המחמירה סוברת, שאם מדליקים מנר זה, הרי שמכחישים לרגע את הנר הדולק, ובכך יש משום "אכחושי מצוה". אבל הדעה המקילה סוברת, שיש להחמיר רק משום "ביזוי מצוה", כאשר מדליקים נר שאינו של מצוה, אבל נר חנוכה אחר מותר. הגמרא מביאה ראיה לדעה זו מנרות המנורה, שהיו מדליקים אותם אחד מהשני, ולא היו חוששים להכחשת המצוה. לכאורה, אם המצוה מתקיימת רק בהדלקת כל הנרות, אין מקום לראייה זו, שהרי המצוה עדיין לא התקיימה בהדלקת נר אחד. כך כותב שם השפת אמת (והביא כן בשם זקנו בעל חידושי הרי"מ), וכן כותב בספר כלי חמדה על במדבר בשם האבני נזר.

ראייה נוספת מביא בספר יד המלך על הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ד), מכך שהיו מחלקים את ההדלקה לשניים, הדלקת חמש נרות והדלקת שתי נרות. אולם לענ"ד מכאן אין ראייה כלל, שהרי ניתן לומר שהמצוה היתה מתקיימת בסופו של דבר, כאשר כל הנרות הודלקו. למרות דברי הרב קוק הנ"ל, הוא עצמו למסקנתו כותב, שהנרות מעכבים אחד את השני, על פי דברים המופיעים בתורת כהנים (אמור פרשה יג): "יכול לא יהיה כהן אחר נכנס בשבעת נירות אבל יהיו שבעה כהנים נכנסים בשבעה נירות? ת"ל 'יערוך אותו אהרן ובניו', הא אהרן ובניו אינן עורכים אלא אחד". כלומר, כהן אחד מדליק את כל שבעת הנרות; ולהבנתו הדבר נובע מכך, ששבעת הנרות נחשבים לנר אחד. אולם לענ"ד מסתבר לבאר מטעם אחר, שאין להרבות את הכניסה שלא לצורך להיכל, ושהמתחיל במצוה צריך לסיימה, אך בוודאי שלכל נר ישנה חשיבות בפני עצמה.    ישנם אחרונים נוספים שהחמירו בדבר (בית הלוי על התורה, חנוכה; שו"ת שבט הלוי חלק א סימן רג), אולם לענ"ד אין בדבריהם כדי לדחות את הדברים הנזכרים, והעיקר כמו שכתבנו.

 

ג. האם הדלקת חצי לוג מעכבת? או שכל כמות שהדליק מצוה קעביד? ואפילו שעה מועטת.

 

תשובה בקיצור:

  1. שיעור זה מעכב.
  2. עדיף להדליק בנר אחד חצי לוג, מאשר כמה נרות בשיעור פחות מזה.
  3. אם בהיותו בהיכל גילה שאין לו חצי לוג: אם הוא טהור – ידליק את מה שיש לו בלי ברכה. אם הוא טמא (ונכנס משום שההדלקה דוחה את הטומאה) – לא יתעכב כלל אלא ימהר לצאת.
  4. אם גילה זאת לפני כניסתו להיכל, לא ייכנס (אף אם הוא טהור).

 

הרחבת דברים: בגמרא במנחות (פט,א) מבואר, שהתורה נתנה שיעור לנרות שידלקו "מערב עד בוקר", והחכמים שיערו שהכמות הנדרשת לזה, היא חצי הלוג. ממילא, שיעור זה הוא מן התורה, בדומה לטבילה בארבעים סאה במקוה, שזהו השיעור שהחכמים שיערו שגופו של אדם נכנס בו (עירובין ד,ב); ושיעור כביצה לטומאת אוכלין, שהחכמים שיערו שבית הבליעה מחזיק כביצת תרנגולת (יומא פ,א). כשם שהטובל בפחות מארבעים סאה לא עלתה לו טבילה (שו"ע יו"ד רא,א), ובפחות מכביצה אין טומאה באוכלין (ראה שבת צא,א), כך גם בפחות מחצי לוג, אין יוצאים ידי חובת הדלקת הנרות. כך גם כותב בחוברת "נס פך השמן" פרק ח (הרב יצחק ספיר – וילנה תרנ"ג), המביא לכך ראייה גם מהכתוב בפסוק בו נזכר שיעור זה: "יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד, חוקת עולם לדורותיכם", משפט המופיע גם בפרשת תצוה וגם בפרשת אמור, ולשון "חוקה" מבואר בכמה מקומות בגמרא (יומא מב,א ועוד), שהוא מעכב.

אמנם, יש מהראשונים שנראה מדבריהם, כי הם אינם סוברים כדברינו. בתוספות הרא"ש (שבת כא,ב; ודבריו מובאים בבית יוסף או"ח סימן תרע) מעלה אפשרות, שהחשמונאים חלקו את פך השמן שמצאו לשמונה חלקים, וכך הדליקו ממנו שמונה ימים. כלומר: למרות שהיה בו כדי להדליק יום אחד, שיעור חצי לוג לכל נר, לא עשו כן, אלא השתמשו בשיעור פחות מזה (והרא"ש אף כותב, כי מה שנאמר לתת מדתה מערב עד בוקר, היינו דווקא "היכא דאפשר"). לפי הבנה זו, יוצאים ידי חובת המצוה גם אם משתמשים בשמינית מכמות השמן הדולק (וכן כותב בשו"ת עמודי אור סימן מ). אולם הרא"ש עצמו מביא הסברים אחרים בביאור נס פך השמן, ומסתבר שביאור זה אינו מוסכם. מפשטות הלשון "נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" נראה, שהנס נעשה בפך השמן עצמו, ולא בנרות. כלומר, השמן לא כלה אחרי שהדליקו ממנו ביום הראשון וכן הלאה, ונשאר בו שיעור ההדלקה היומי, בכל שמונת הימים (וזו האפשרות האחרונה המובאת בדברי הרא"ש). וראה דברי הרמב"ן על התורה (שמות כה,כד), כי בדומה לאמור באשה הצרפתית, שצפחת השמן לא כלתה (מלכים א יז,טז), אחרי שהיה בו שמן בתחילה, וכן באשה הנזכרת אצל אלישע (מלכים ב ד,ב) שהיה לה בבית "אסוך שמן"; כך הוא גם בשולחן לחם הפנים, שעצם קיומו הוא ההתחלה המשפיעה שבע לכל העולם, ובכלל: "כאשר יהיה שם שרש דבר, תחול עליו הברכה ותוסיף בו" (ומסתבר לומר כן גם לגבי נס פך השמן). המאירי על שבת שם דוחה את האפשרות שחלקו את השמן לשמונה לילות וכותב, שדברים אלו אינם נראים, שהיו סומכים על הנס בלילה הראשון. נראה להבין מדבריו, שאין יוצאים ידי חובת ההדלקה, אם הנר אינו דלוק כל הלילה. וכך הם דברי המהר"ל בספרו נר מצוה: "ואין לומר, שהיו מחלקין שמן הפך לח' ימים, דזה אינו, דכיון דכתיב 'יערך אותו אהרן מערב עד בוקר', צריך לתת שמן שיהיה דולק כל הלילה, וטוב שיעשו מצוה אחת כתקנה להדליק יום אחד, ואף אם לא יהיה להם להדליק אחר כך, יותר טוב משלא יקיימו אף יום אחד".

בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן קצו) רוצה לומר, כי שיעור זה אינו מעכב, על פי המבואר בגמרא במנחות שם, כי ישנה אפשרות שהחכמים שיערו את השיעור הנזכר "מלמטה למעלה"; ומבאר רש"י (כתב-יד): "בתחילה רביעית הלוג ולא דלק אלא חצי הלילה. ליל שני הוסיפו, וכן כמה לילות, עד ששיערו חצי לוג ללילה". אולם נראה כי הוכחה זו אינה מעכבת, שהרי ניתן לומר שלא שיערו זאת על גבי המנורה עצמה. כמו כן, הוא עצמו מביא את דברי רש"י שבנדפס, המבאר באופן אחר: "שבתחילה נתנו רביעית, ועמדו שם וראו שאין סיפוק, ושוב הוסיפו עד חצי לוג". כלומר, יש לוודא שהנרות ידלקו ברציפות מהערב עד הבוקר. ייתכן לומר, שפחות מרביעית על כל פנים, הדבר ברור שאינו יכול להדליק.

לפי רבינו גרשום שם, השאלה אם שיערו "מלמעלה למטה" או "מלמטה למעלה", היא שאלה עם השלכה לדורות: האם שיעור חצי הלוג הוא שיעור שאין להוסיף עליו, או שיעור שאין לפחות ממנו. לפי הבנה זו, שאלתנו תלויה ועומדת, משום שהגמרא אינה מכריעה בין הצדדים, ועל כן ודאי שמספק יש להחמיר, ואין להיכנס להיכל לשם כך, ואין להדליק פחות מהשיעור הנדרש בברכה. כך מסתבר לענ"ד שיש לנהוג למעשה, משום שאין הפסד אם ידליק לשם המצוה פחות מהשיעור הנדרש, כאשר ממילא הוא נמצא שם (ואין לחשוש להפסד המועט של השמן, משום שהוא מכוון להשתמש בזה לשם מצוה, לצאת ידי חובת השיטות הסוברות שהדבר מועיל, ובפרט אם הנר אכן ידלוק בפועל, למרות שחכמים שיערו שצריך כמות גדולה יותר, ייתכן שיצא ידי חובת המצוה; וראה לשון הרמב"ם תמידין ומוספין ג,יא: "וכמה שמן הוא נותן לכל נר? חצי לוג שמן, שנאמר 'מערב עד בוקר' תן לו כמידה שיהיה דולק מערב עד בוקר").

אמנם, בחוברת נס פך השמן הנ"ל כותב, שבכל אופן אם נותן פחות מהמידה הנזכרת, אף אם דלק עד הבוקר (כגון בפתילות דקות), אינו יוצא ידי חובת המצוה. ישנה סברה גדולה בדברים אלו, כמו שנאמר לגבי הטבילה במקוה במשנה במנחות (קג,ב): "כל מדת חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול" (ואף אם כל גופו עולה במים הללו הפחותים בארבעים סאה, בפשטות לא עלתה לו טבילה, כמשתמע מהשו"ע יו"ד רא,א). מסיבה זו נלע"ד, כי אין לו להתעכב במקום בטומאה בשביל ההדלקה מספק, שהרי על שהייה מועטת של שיעור כדי השתחויה בטומאה, מתחייבים כרת בזדון וקרבן בשגגה (משנה שבעות יד,ב).

 

ד. האם כיום שאין שם היכל ולא שולחן ומזבח מצוה להדליק את הנרות במקום העזרה או ההיכל, או בעינן נוכח השולחן וליכא, ולכן המצוה בטילה?

 

תשובה בקיצור: ניתן להדליק את המנורה גם בהעדר ההיכל, ובוודאי שניתן להדליק את המנורה בהעדר השולחן או בהעדר מזבח הזהב.

הרחבת דברים: לכאורה נראה היה לומר, שאין אפשרות להדליק את המנורה בהעדר ההיכל, שהרי גם בציווי הראשוני על הדלקת הנרות בפרשת תצוה, וגם בציווי המופיע בפרשת אמור, נזכר המקום בו צריכים להיות הנרות: "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות, יערוך אותו אהרן ובניו, מערב עד בוקר לפני ה' תמיד, חוקת עולם לדורותיכם". כפי שנתבאר, דברים שהתורה חוזרת עליהם, וכן דברים שנאמר לגביהם לשון "חוקה", מעכבים. אולם גם לגבי הקרבת הקרבנות מופיע פעמים רבות בפסוקי ויקרא "פתח אהל מועד" (ראה לדוגמא ויקרא א,ג ועוד רבים), ובכל זאת ההלכה המקובלת היא, שמקריבים אף על פי שאין בית. נראה לומר, שהתיאור "פתח אהל מועד" מתייחס למקום בו צריכה להיות ההקרבה, וממילא התיאור "באהל מועד מחוץ לפרוכת" גם כן יכול להתפרש כתיאור למקום בו צריכה להיות הדלקת הנרות, אך אין תלות בעצם קיום "אהל מועד" לשם כך.

בגמרא בזבחים (מ,א) נאמר, כי אם נפחתה תקרת ההיכל, הכהן לא היה יכול להזות את ההזאות של פר העלם דבר של ציבור, משום שנאמר לגביו "באהל מועד"; ומבאר רש"י, כי בגלל פחיתה זו, אין המקום נחשב עוד ל"אהל". לכאורה, על אחת כמה וכמה, שבהעדר המבנה כולו, אין המקום נחשב לאהל. אולם יש לעיין, מדוע דין הגמרא נאמר דווקא לגבי ההזאות, ולא לגבי עבודות אחרות? והלא אף בהדלקת המנורה ובהקטרת הקטורת נזכר אהל מועד? האם יש הבדל ביניהם לדינא?

הלימוד הנ"ל מתייחס לפסוק המתאר את ההזאות על מזבח הזהב "אשר לפני ה' אשר באהל מועד". לימודה של הגמרא אינו ממשמעות הפסוק, אלא מייתורו (ועומד על כך בשו"ת בן פורת חלק ב סימן ט). כך מבואר שם, שלימוד זה הוא דווקא לפי רבי שמעון, אבל רבי יהודה לומד את הדין הנזכר, מהמילה "אשר" (וכל מהלך הסוגיה מלמדנו שהנידון הוא מצד ייתור, ושואלים על הדעות השונות כיצד הם למדים מכל מילה בפסוק "מאי עביד ליה"). ממילא, בהדלקת המנורה, שלא היינו יכולים לדעת על מקומה ללא הציון הנזכר בפסוק, אין ללמוד את הדין האמור. ואכן, יש שכתבו שבעבודות אחרות דין זה לא נאמר, וניתן להדליק נרות או להקטיר קטורת כאשר ההיכל אינו קיים (חידושי הגרי"ז לזבחים שם; תורת הקודש חלק א סימן ה אות א; הרב בצלאל ז'ולטי – קובץ קול תורה כב).

אמנם, הרמב"ם מביא את הדין הנזכר בהלכות עבודת יום הכיפורים (ה,כג), לגבי הזאותיו של הכהן הגדול. מדבריו משתמע, שהלימוד הוא מהפסוק "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" (ויקרא טז,יז), ויש שכתבו בדעתו, כי הוא לומד זאת ממשמעות הכתוב, ולא מייתורו (נתיבות הקודש לזבחים שם). ממילא, אף לגבי המנורה ניתן לומר על פי משמעות הכתוב, שיש להדליקה דווקא באהל מועד. אולם מאחר שלגבי הקרבת הקרבנות אנו מוצאים שאין אומרים כן ע"פ משמעות הכתוב, אלא מקריבים אע"פ שאין בית, והרמב"ם אינו מביא דין זה במקומות אחרים, מסתבר לומר שדבריו נאמרו על ההזאות בדווקא, ולא על עבודות אחרות (וכבר התחבטו אחרונים בביאור דבריו מדוע למד כן להזאות של יו"כ, וייתכן לומר, שהיתה לו גרסה אחרת בגמרא).

יש לציין, כי גם אם לא נקבל את הדברים הנזכרים, ונרצה לומר, שיש עיכוב בדבר ההדלקה בתוך אהל מועד, על פי פסוקי הציווי הנ"ל, בכל זאת, לגבי השולחן ומזבח הזהב, הדבר פשוט שהם אינם מעכבים, שהרי הם אינם נזכרים בפסוקים אלו כלל. לשון "נוכח השולחן" נאמר בתיאור המקום בו יש לשים את המנורה (שמות כו,לה), ולא ביחס למצות הדלקת הנרות. בפשטות, התורה באה ללמדנו על יחס המקומות ביניהם, ולא מצאנו שעצם קיומו של הכלי האחד יעכב את מצות הכלי השני. ומה שכתוב בגמרא ביומא (לג,ב) "בעינן דחזו אהדדי", שצריך שהם יהיו אחד כנגד השני, היינו דווקא כששניהם נמצאים (ושמזבח הקטורת לא יחצוץ ביניהם).

  

ה. אילו היה הדבר בידינו, האם חובה להדליק כיום מנורה במקומו המדוייק בלבד? בכל מקום ההיכל? או בכל העזרה?

 

תשובה בקיצור:

  1. מאחר שניתן להדליק גם בהעדר ההיכל, הרי שתהיה חובה לעשות זאת לכשיתאפשר (ויש להקפיד לעשות זאת דווקא על ידי כהנים מיוחסים).
  2. את המנורה יש להדליק בהיכל: לכתחילה בחציו הדרומי, שתיים וחצי אמות מהכותל, קרוב לצד המערבי, ובדיעבד כל מקום בהיכל כשר לכך.
  3. ניתן להדליק את המנורה גם מחוץ להיכל, אולם צריך להכניס אותה לאחר מכן להיכל.

 

הרחבת דברים: בגמרא ביומא (כד,ב) נאמר, כי הדלקת המנורה אינה נחשבת עבודה, ועל כן זר שהדליק את המנורה אינו מתחייב על כך. על פי דברים אלו כותב הרמב"ם (ביאת המקדש פרק ט הלכה ז): "וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ, מותר לזר להדליקן". הראב"ד במקום משיג על היתר זה וכותב: "הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן, אלא שאם הדליקן כשירות". כלומר, בדיעבד יצאו ידי חובת ההדלקה, ואין צורך לכבות את הנרות ולהדליקם מחדש בידי כהן, אך אין להתיר לכתחילה לבצע את ההדלקה על ידי מי שאינו כהן. על פי דברים אלו יש לומר, כי לכתחילה בוודאי שיש להתאמץ להדליק את הנרות דווקא על ידי כהן. כמו כן נראה, כי הדבר מוסכם שההדלקה אינה מוכרחת להתקיים במקום בו הנרות יוצבו לאחר מכן (שהרי ההדלקה עושה מצוה), כל זמן שהם אכן יובאו לשם; ועומד על כך בשו"ת הר צבי (חלק ב סימן קטז).

אמנם, מלשון הרמב"ם משתמע שהטבת הנרות היתה בפנים, אך מסתבר שזו הדרך הפשוטה לתאר את ההכנות להדלקה במנורה, הנמצאת בקביעות בפנים, ואין לדקדק מכך שאם לא הטיב בפנים הדבר אסור, שהרי המצוה עצמה היא ההדלקה ולא ההטבה, כמו שהרמב"ם כותב בספר המצוות עשה כה "שנצטוו הכהנים להדליק הנרות" (ובפשטות מה שכתב שהוציא את הנרות, הוא הדין למקרה שהוציא את כל המנורה, ואדרבה, לדברי הרמב"ם עצמו בית הבחירה ג,ו הנרות קבועים במנורה, אך מסתבר שיותר קל להוציא את הנרות ממקום קביעותם, מאשר להוציא את כל המנורה. ואע"פ שנתבאר בדברינו לעיל שההדלקה צריכה להיות דווקא במנורה, מסתבר שהנר היוצא ועומד להיקבע בחזרה, נחשב לחלק בלתי נפרד מהמנורה. כמובן שהנר בפני עצמו אינו יכול להיות כשר אע"פ שהוא כלי שרת, שהרי לגבי גוף המנורה מפורש במשנה במנחות, כי שבעת הנרות מעכבים זה את זה, כמבואר בגמרא "הויה כתיב בהו").

לגבי מקום המנורה: בפסוקי התורה הנזכרים לעיל נאמר שיש להדליק את הנרות "באהל מועד", דהיינו בהיכל, "מחוץ לפרוכת", והיינו קרוב לקדש הקדשים; וכך כותב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (א,ז) לגבי המנורה והשולחן "ושניהם בצד קדש הקדשים מבחוץ", דהיינו, קרובים לצד המערבי, שהוא הצד של קדש הקדשים. בגמרא ביומא (לג,ב) נאמר, כי המנורה היתה שתיים וחצי אמות מהכותל הדרומי. וראה בשערי היכל ליומא (מערכה ע), שכמה מהראשונים למדו מהאמור לגבי השולחן (זבחים יד,א), שניתן להעמידו בכל מקום בהיכל, כי הוא הדין אף לגבי המנורה.

 

ו. האם שוטר או חייל הניצב במקום בהיתר פיקו"נ ומדליק שם נרות קיים מצות הדלקת הנרות?

 

תשובה בקיצור:  לא.

הרחבת דברים: למרות המבואר בשתי התשובות הקודמות, כי לכשיהיה הדבר בידינו עלינו להתאמץ ולהדליק את המנורה, אף בטרם בנין ההיכל, נראה כי מציאות של שוטר או חייל הנמצאים במקום בהיתר פיקוח נפש, אינה מגדירה את המצב "בידינו". נאמר בגמרא (בכורות נג,א) כי אין מקדישים בזמן הזה, וכך פסק הרמב"ם בהלכות ערכין וחרמין (פרק ח הלכה ח): "אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין שם מקדש". מאחר שיש להדליק את נרות המנורה בכלי שרת כפי שנתבאר, הרי שהדלקת נרות שאינה מתבצעת בכלי כזה, אינה כשרה. הקדשת כלי כזה לשם עבודת המקדש תוכל להתבצע, כאשר נוכל להגדיר את מצבנו באופן אחר מהתיאור "שאין שם מקדש". מצב כזה יכול להיות כאשר עבודת הקרבנות מתחילה על גבי המזבח, גם כאשר אין בית; וייתכן לומר כן גם לגבי מציאות של הצבת מנורה במקום באופן קבוע. אולם נוכחות ארעית למשך לילה אחד על ידי חייל הנזקק להגן על נפשו או על נפשות אחרים, אינה מציאות של מקדש קיים, או אפילו התחלה של מקדש. במקרה שאדם הקדיש מעות או כלי מתכות בזמן הזה, נאמר בגמרא וברמב"ם שם, שעליו להשליך אותם לים המלח, כדי שיאבדו. בוודאי שלא ניתן להגניב אותם למקום ההיכל, על מנת לנסות לקיים בהם הדלקת נרות. מאחר שאין להקדיש, הרי שההדלקה המדוברת אינה דוחה את הטומאה, ועל כן גם אין להכניס למקום כלים טמאים ושמן טמא.

יש להעיר, כי הגדרת "פיקוח נפש" בהיתר הכניסה של שוטר או חייל למקום כיום, אינה ברורה כלל. פעמים רבות, הפקוד סבור שהוא בא "לשמור על הסדר הציבורי", ויש לזה היתר, אך לא כן הם פני הדברים. המצב הנוכחי במקום זה שנים רבות הוא, שהשלטונות מונעים מיהודים להתנהג במקום כמו יהודים. ממילא, השוטר הנכנס למקום לפעולה "מבצעית", דהיינו, למלא את רצון הממונים עליו, אינו בא להגן על היהודים הנמצאים במקום. אין להניח בסתמא, שיש היתר לכניסה, מעצם העובדה שמפקדו ציווה עליו לעשות זאת. השירות הצבאי והמשטרתי כיום אינו פשוט כלל מהרבה בחינות, ולענ"ד שומר נפשו ירחק מזה. אולם בפרט במקום זה, ההתנהלות בעייתית ביותר, והבעיות קשות ביותר, ואיני סבור שיש מקום להיתר בדבר.

תשובה זו מתייחסת לשאלה ביחס לשוטר או חייל הנמצא במקום, על פי תיאור המתאים למציאות של ימינו. אולם מסתבר לענ"ד, שבמציאות שבה המקדש קיים, וישנם נכרים אשר צרו על המקדש, הדין ישתנה. במציאות זו, אם הנמצא בהיתר פיקוח נפש בתוך ההיכל הוא כהן, הוא יוכל להדליק את המנורה, ואם הוא אינו כהן, לכתחילה אין לו להדליק את המנורה (כדעת הראב"ד הנ"ל, ולפי הרמב"ם אף מסתבר שמותר לו לכתחילה), ובדיעבד אם הדליק, המצוה התקיימה, ואין צורך לכבות את המנורה ולהדליקה על ידי כהן.