הדיון על חידוש העבודה בימינו

בס"ד

הדיון על חידוש העבודה בימינו

בכל תפילותינו אנו מבקשים "והשב את העבודה לדביר ביתך". עבודת הקרבנות, היא אחד הדברים שעליהם העולם עומד (אבות א,ב; רמב"ם סוף ספר עבודה), וטמונים בה סודות עמוקים (ראה רמב"ן ויקרא א,ט). בהעדר עבודה זו, אנו נאלצים להסתפק בעבודה שבלב, שהיא התפילה; אולם אנו מצפים ומשתוקקים לבוא העת שנוכל לקיים את העבודה שב-ל"ב: במזבח, שמידותיו הן ל"ב אמה על ל"ב אמה, כפי שביארו חז"ל את נבואת יחזקאל (משנה מידות ג,א).

אפשרות הקרבת הקרבנות בעת החורבן, מוזכרת בספר כפתור ופרח (פרק ו), שנכתב בידי רבי אשתורי הפרחי, בתקופת רבותינו בעלי התוספות. לדבריו, רבי יחיאל מפריז בא לירושלים ורצה להקריב קרבנות בזמן הזה. הכפתור ופרח דן בשאלות המתעוררות בעניין זה, כדחיית הטומאה בציבור, וכשרותם של הכוהנים לעבודה כיום, מבחינת ייחוסם.

כמה מהאחרונים מביאים את דברי הכפתור ופרח, על מנת לבסס את אפשרות ההקרבה בשעת החורבן, ויש טוענים, כי הקרבת הקרבנות נמשכה בפועל, עוד תקופה ממושכת לאחר שהמקדש חרב (שאילת יעב"ץ חלק א סימן פט)[1]. בשו"ת נודע ביהודה (קמא או"ח סימן לה) מעלה את אפשרות ההקרבה בזמן הזה, תוך שהוא מסיים "ועדיין לבי מהסס בזה, וצ"ע לדינא". המהר"ץ חיות חיבר קונטרס מיוחד "עבודת המקדש" (סימן עו בשו"ת שלו), בו הוא מסיק כי אין כל מניעה הלכתית לחידוש העבודה כיום.

 

הספר דרישת ציון  

מהפכה משמעותית בכל הנעשה למען חידוש העבודה, התעוררה עם צאת הספר "דרישת ציון". מחבר הספר, הרב צבי הירש קלישר (תקנ"ה-תרל"ה), הכותב כי הגאולה צריכה לבוא בדרך הטבע (ולא בצורה ניסית), קורא לחידוש עבודת הקרבנות, ודן בהרחבה בפתרונות לבעיות העומדות על הפרק בעניין. הרב המחבר, פנה לברון רוטשילד, בבקשה לרכוש עבור עם ישראל את מקום המקדש, על מנת שהדבר יהיה ניתן לביצוע. בד בבד, הוא התכתב עם גדולי התורה שבאותה עת, על מנת לנסות לשכנעם לפעול בעניין.

בקרב גדולי ישראל, עצם העלאת האפשרות, היה חידוש עצום, ורבו של המחבר, הגאון רבי עקיבא איגר אשר בתחילה הקשה עליו כמה קושיות בעניין – פנה לחתנו החתם סופר לקבל את תשובותיו לדבר, ובמקביל, "לבקש משרי ירושלים ליתן רשות להקריב" (שו"ת חת"ס יו"ד סימן רלו).  החתם סופר פותח את תשובתו, בעובדה שהמושל אינו מאפשר למי שאינו ישמעאלי להיכנס למקום; ומכל מקום, לדעתו אין מניעה הלכתית מלהקריב על כל פנים את קרבן הפסח.

בהקדמת המו"ל (מהדורת תרע"ט) מובאת מסורת מר' חיים מוולוז'ין (מסורת המובאת בדברי כמה מחברים נוספים – כגון בספר "קרנות המזבח", לר' אברהם יאקיל סאבע, ספר שנכתב זמן לא רב לאחר מכן, וגם הוא קורא לחידוש העבודה בזמן הזה), שהגר"א היה משתוקק לחידוש העבודה ואומר, כי אם נשיג את הר הבית להקריב עליו קרבן תמיד "הרי זה לאחר המעשה", דהיינו, הגאולה תבוא. המו"ל מעיד בשם אביו, ששמע מהחפץ חיים שהתרגש בצאת הספר לאור, ואמר כי הוא מקווה שד' יזכהו לעלות לירושלים ולעבוד את עבודת הקרבנות על פי דברי ספר זה.

הספר "דרישת ציון" זכה להסכמות נלהבות של רבי אליהו גוטמאכר, רבה של גריידיץ; של רבי יעקב צבי, רבה של קניגסברג; ושל הראשון לציון באותה עת, הרב חיים חזן. רבי יהושע מקוטנא, אשר נתן לספרו הסכמה, כותב לו כי בדבר הקרבנות הוא "הגדיש קצת את המדה".

ספר זה עורר מתנגדים לא מעטים. בין מתנגדיו שהתכתבו עמו, הרב יעקב עטלינגר (בעל הערוך לנר), שתשובתו מופיעה בשו"ת שלו (בנין ציון סימן א); רבי דוד מקרלין, בעל שו"ת שאילת דוד, שהשיב בקונטרס בשם "דרישת ציון וירושלים", בו הוא מעלה קושיות ותמיהות על אפשרות חידוש העבודה.

המתנגד החריף ביותר, היה הרב חיים נתנזון, שחיבר כנגדו את הספר "עבודה תמה". בספר זה, מובאים כל דברי הרב קלישר מחלק "מאמר העבודה" שבספרו, כאשר המחבר משיב על כל פסקה ופסקה מדבריו. הלשון הקשה בה משתמש המחבר, יכולה ללמד אותנו עד כמה היה דבר זה נחשב לזר באותה עת.

 

השתלשלות הויכוח

הויכוח בין הצדדים מעולם לא הסתיים. נכדו של החתם סופר, רבי שמעון סופר (רבה של ערלוי), בשו"ת התעוררות תשובה (סימנים רפ-רפה) מאריך בחשיבות הקרבת הקרבנות כיום, והוא אף פנה לרבני ירושלים על מנת לשכנעם לפעול לטובת העניין; אלא שרבי יוסף חיים זוננפלד הודיע לו שאין להתיר את הדבר – בהסתמך על דברי השאילת דוד.

רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, עסק רבות בבירור השאלות הנוגעות לחידוש העבודה, ובספריו בעניין (קונטרס הר צבי ומקדש מלך) הוא שולל את חידוש העבודה בימינו מכמה סיבות. לעומת זאת, הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בסדרת ספריו "עיר הקודש והמקדש", מקדיש כרך שלם לבירורים בעניין חידוש העבודה, ומסיק כי העיכוב היחידי הוא העדר התכלת מן החלזון, בעיה שלדעתו (בעקבות התכתבותו עם הרב הרצוג) בהחלט יכולה למצוא את פתרונה בקרוב (ואולי אם הוא היה עמנו כיום, היה סומך על הזיהוי החדש, המתבסס בין היתר על מחקרו של הרב הרצוג).

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הגישה למקום הפכה להיות אפשרית, בירור העניין הפך להיות בעל משמעות הרבה יותר רחבה. אולם למרות ארבעים השנה שחלפו, שאלות רבות הנוגעות בחידוש בעבודה עדיין נותרו בעינן. נראה, כי אף מן השמים ממתינים לכך שאנו נעשה את שלנו בעניין, כדברי הגמרא (תענית ה,א) "לא אבוא לירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה".

השלטונות עדיין אינם מאפשרים כיום כל ביצוע של מעשה יהודי במקום, ואפילו קיומה של תפילה בהר הבית, נאסרת על ידם. אולם כאשר הדברים יהיו ברורים מצידנו, ואנו נדע למה עלינו לצפות, וכיצד עלינו לפעול, נזכה בעזהי"ת לראות כיצד תשתנה המציאות לנגד עינינו. הבירורים דלהלן נכתבים, על מנת שיעמדו בפני גדולי הדור, אשר בסמכותם להכריע את ההלכה, ובעז"ה נזכה לחידוש העבודה, ולבנין המקדש במהרה.

 

 

 

רשב"ץ בפירוש ההגדה רג"א פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו', כותב כי ר"ג זה ראה את הבית וזכה להקריב בו קרבנות, אולם משנה זו נשנתה אחרי החורבן (ולא כמ"ש המהרי"ץ חיות בשם הרשב"ץ).

 

 

 

 

[1]אם כי יש בכך דוחק מסוים, שהרי רבן גמליאל בדור שאחר החורבן תמה "וכי עבודה בזמן הזה מניין?" – פסחים עב,א, וראה רש"ש שם עד,א. הרדב"ז (סוף מעשה הקרבנות) תמה על המעשה המובא בכפו"פ, שכן לא מאפשרים כיום להיכנס למקום; והוא מעלה אפשרות שהיו תקופות שאפשרו את הדבר. הרדב"ז עצמו (ב,תרצא) מזכיר מנהג פשוט להיכנס לעליות הסמוכות למקום המקדש, ומסתבר שאף במהלך חייו היו שינויים באפשרויות הגישה. כך גם אנו מוצאים כי המאירי (שבועות טז,א) כותב כי המנהג פשוט לפי מה ששמע להיכנס למקום המקדש, ואילו לדברי הכפו"פ (מאותה תקופה בערך), המנהג הוא להגיע רק עד לכתלים. על פי זה אפשר לומר, כי דברי רבן גמליאל אינם יכולים להוות ראיה מוחלטת לכך שלא היו קרבנות כלל, ומכל מקום הדבר ברור, שלא היתה עבודה בצורה סדירה במקום (וראה למשל רש"י בדניאל ח,יד, הכותב כי עבודת התמיד פסקה שש שנים לפני החורבן).