דרך חקיקת האותיות בציץ

בס"ד

דרך חקיקת האותיות

 

על גבי ציץ הזהב היו חקוקות המילים: "קודש לה'", כציווי התורה: "ופיתחת עליו פיתוחי חותם, קדש לה'" (שמות כח,לו). יש לברר, אם ישנה צורת חקיקה מיוחדת הדרושה לשם כתיבת האותיות, ואם כן, האם צורה זו מעכבת בדיעבד.

 

הגמרא בגיטין: כתב הציץ היה בולט

הגמרא בגיטין (כ,א) עוסקת בצורת הכתיבה הכשרה בגט, והיא מביאה ברייתא בה נאמר על הציץ[1], כי "לא היה כתבו שוקע, אלא בולט כדינרי זהב"; וכן פוסק הרמב"ם: "והאותיות בולטות לפניו" (כלי המקדש ט,ב). מדברי הגמרא והרמב"ם אין הוכחה אם הצורך בכך שהאותיות תבלוטנה מעכב אף בדיעבד, או לא.

מהי הסיבה שהאותיות צריכות להיות בולטות? ייתכן לומר שזה משום כבוד השם, אך אם האותיות תהיינה שוקעות, הציץ יהיה כשר בדיעבד (אבן האזל; יריעות שלמה). אולם ייתכן לומר, כי מכיוון שבשעת עשיית הציץ, נאמר "ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם…" (שמות לט,ל), הרי שהכתב צריך להיות ניכר מבחוץ, ודין זה מעכב, מן התורה (חתם סופר, גיטין שם).

כך גם עולה מדברי פירושו של ר"ת המובא בתוספות הרא"ש, שהכתיבה בציץ נעשית בצורת "חק יריכות", והיא מתבצעת באמצעות לקיחת האותיות מהזהב במלקחיים. פירוש זה מנוגד לדברי כל הראשונים דלהלן, הדנים באופן החקיקה, ומכל מקום אין הכרח לומר כי הם חולקים בטעם של הצורך להבליט את האותיות.

 

האם כתיבת הציץ צריכה להיות דווקא באמצעות חקיקה?

בגמרא בגיטין לא נזכר כי כתיבת הציץ צריכה להיות דווקא באמצעות חקיקה, אלא רק שחקיקה נחשבת לכתיבה כשהיא נעשית בדרך של חקיקת ירכות. האם יש עניין דווקא בחקיקה, או שמא ניתן לכתחילה להסתפק בכתיבה בלבד?

הגמרא בסוטה (מח,ב) מביאה ברייתא (על אבני האפוד והחושן[2] – רש"י): "אבנים הללו, אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר "פיתוחי חותם", ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר "במילואותם", אלא כותב עליהן בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן, כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום".

מדברי הגמרא עולה, כי כתיבה בדיו אינה פיתוחי חותם. אמנם, הגמרא מזכירה כי הוא כותב בדיו, אלא שכתיבה זו, נועדה בפשטות לסייע לפיתוח עצמו, המתבצע באמצעות השמיר. נראה, כי פיתוחי חותם היינו חקיקה, וכך כותב שם רש"י.   כך גם נראה להבין את דברי הרמב"ם (כלי המקדש ט,ז), הכותב כי "מפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם, ונמצא כותב…". פיתוח זה אינו כתיבה, אלא שנמצאת כתיבה עשויה, על ידי חקיקתו.[3]

יש המביאים דברים אלו של הגמרא על האבנים, גם ביחס לציץ (מדרש שמות, בובר; פסיקתא זוטרתא – לקח טוב). גם מדברי הגמרא בגיטין (שם) עולה, שהיו חוקקים את האותיות בציץ, וכך הם דברי הרמב"ם והראב"ד (כדלהלן).

מסתבר לומר, כי מכיוון שהדבר נלמד מהפסוק, כל זמן שלא פותחו עליו הפיתוחים בדרך של חקיקה, אלא רק כתבו עליו בדיו, אין הכתיבה כשרה (יריעות שלמה),[4] אם כי ניתן גם לומר כי עיקר ההקפדה היא על התוצאה (שתהיינה אותיות בולטות מבחוץ), ולא על הדרך, ולכן הכתיבה כשרה[5]. אמנם, ייתכן שהתוצאה הדרושה היא שתהיה קיימת חקיקה, ולכן, כל זמן שלא התבצעה חקיקה כזו, אין הכתיבה כשרה (כך גם עולה משו"ת עין יצחק יורה דעה א,כח).

 

האם הגמרא מעדיפה דרך מסוימת של חקיקה?

הברייתא על כתבו של הציץ מובאת פעמיים בגמרא, על מנת להקשות על שתי אפשרויות כתיבה שונות של הגט. האפשרות הראשונה, היא אפשרות חקיקת ירכות (היינו דחיפת האותיות בגופן ולא סביבן), אשר הגמרא מכשירה בגט שחרור של עבד, שנחקק על גבי טבלא ופנקס. הגמרא מקשה על השוואת הציץ לדינרי זהב, שכן הדינרים נעשים באמצעות חקיקת תוכות האותיות. למסקנת הגמרא, הציץ דומה לדינרים בכך שהכתב בולט, אך שונה מהם, שהכתב העשוי בהם נעשה באמצעות חק יריכות.

האפשרות השניה המובאת בגמרא, היא "רושמא", דהיינו חותמת של מטבע. הגמרא אומרת כי הרושמא חורץ, ואינו מהווה כתיבה. גם כאן, הגמרא מחלקת בין הציץ לדינרים, שאף על פי שבדינרים הכתיבה נעשית בחותמת של דפוס, הרי שבציץ הכתיבה נעשית מהצד השני, ולכן הדבר מהווה כתיבה. הנושא הנדון בגמרא אינו הציץ, ולא מצאנו כי הגמרא מזכירה כי ישנה דרך עדיפה לבצע את החקיקה.[6]

 

 שיטות הראשונים באופן החקיקה

הרמב"ם כותב: "חופר את האותיות מאחריו, והוא מדובק על השעוה עד שבולט" (כלי המקדש ט,ב). משמע מדבריו, כי בעת החקיקה, מניחים את הציץ על שעוה, כדי שיהיה נוח לחקוק לתוכה, וכך הוא חופר ומבליט את האותיות. נראה, כי זו האפשרות הראשונה שהובאה בגמרא, בחקיקת גט השחרור על הפנקס.[7] מדוע לא הזכיר הרמב"ם את האפשרות השניה[8]?

ייתכן לומר, כי דווקא בדינרי זהב, שהם גוף מתכתי מוצק, שייך להכות בחותם. אבל בציץ, שהוא רק טס דק, לא שייך להכות בדפוס, ורק מרדדים או דוחקים מאחור, וכך עולה מדברי כמה ראשונים (מאירי; רש"י[9]; ריטב"א סוכה ה,א; ערוך – ערך תך[10]). הכאה בדפוס יכולה לפגוע בכלי, ויש חשש כי צורת האות לא תהיה מדויקת, לפי הכיתוב הראשוני (כסף משנה בהסבר הראשון).

כך גם משמע מדברי הירושלמי (גיטין יא,ב), אשר מחלקת בין ברייתא האוסרת לחקוק, לברייתא המתירה: "אמר רב חסדא: מאן דאמר לא חוקק, בפולט מקום הכתב, כגון הדין דינרא. מאן דאמר אפילו חוקק – כגון הדין פנקסא". (וזה מעין היישוב בבבלי, שם החילוק הוא בין חק תוכות לחק ירכות).

הראב"ד (כלי המקדש שם) משיג על הרמב"ם וכותב: "אינו חופר, אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו, עד שהאותיות בולטות מלפניו. ומדובק בשעוה שאמר, אינו כלום". נראה מדבריו, כי הוא מקבל למסקנה דווקא את האפשרות השניה המוזכרת בגמרא, ובעצם העשייה על ידי הכאה בדפוס, אין חילוק בין הציץ לבין דינרי זהב (והחילוק הוא רק בצד ההכאה).

 

האם הרמב"ם והראב"ד חלוקים?

הירושלמי נקט כדוגמא את הפנקס "כגון הדין פנקסא", ובפשטות מה שהזכירה פנקס, הוא לא בדווקא. הרמב"ם אינו מזכיר, כי חקיקה בצורה אחרת ממה שכתב היא פסולה, ועל פי מה שנתבאר (לפי ההסבר של הכסף משנה), גם אם ישנה עדיפות לעשות בצורה אותה הוא כותב, הרי שהאפשרות שהראב"ד מביא כשרה לדעתו אף לכתחילה. ניתן גם לומר, כי הראב"ד אינו מתכוון לדחות מכל וכל את דברי הרמב"ם, ולפסול את דרך החקיקה על ידי חפירת האותיות, אלא שכוונתו היא רק לומר, כי אין צורך לחפור ולהשתמש בשעוה, אלא ניתן לעשות זאת על ידי הכאה בדפוס. וכך כותבים כמה אחרונים, כי לדינא אין מחלוקת ביניהם (גט פשוט – אבן העזר קכד,ה; פרי חדש שם).  

האם ישנה אפשרות, כי דרך הכתיבה אותה הם נוקטים היא לעיכובא, והם סוברים כי הדרך האחרת המוצעת פסולה? אם נרצה לומר כן, נצטרך למצוא סיבות משמעותיות, הגורמות לפסול את השיטה השניה.

 

האם הדפוס נחשב לכתיבה?

יש הסוברים, כי הרמב"ם אינו מקבל את דעת הראב"ד, מכיוון שלדעתו, הכאה בדפוס אינה נחשבת לכתיבה (רדב"ז; חתם סופר; דעת כהן סימן קס). הסיבה לכך, היא מכיוון שהדפוס אינו נעשה ישירות מכוחו של הכותב, אלא על ידי גורס נוסף (חתם סופר).[11] כך גם נקטו כמה פוסקים בדיונים הנוגעים לגיטין ולכתיבת סת"ם (בני יונה סוף סימן רעא; קסת הסופר סימן כח בלבוש הסופר סק"ב; שו"ת יד הלוי סימן קעו).[12]

מכל מקום, הגישה הרווחת באחרונים, היא כי הדפוס נחשב ככתיבה לכל דבר (משאת בנימין סימן צט; רמ"ע מפאנו סימן צג; ט"ז – יו"ד סוף סימן רע"א, או"ח סימן רפ"ד סק"ב; מגן אברהם שם תחילת סימן רפד; פרי חדש – אבן העזר קכה,ד; שבות יעקב א,טו; תשובה מאהבה א,ט).[13]

אפשרות נוספת בדעת הרמב"ם היא, שהדפוס אכן נחשב לכתיבה, אך מכיוון שהאותיות מוכנות מראש קודם לכן, ואין הן מתפתחות על גבי הציץ, אין זה נחשב ל"פיתוחי חותם", שהיא דווקא חפירת האותיות (כסף משנה בהסברו השני). אמנם, גם באבני האפוד והחושן, בהם נאמר "פיתוחי חותם", הפיתוח אינו מתבצע בתוך האבנים, שהרי הן מתבקעות מאליהן, אחרי הנחת השמיר. [14]

 

סיכום

   התורה מצווה לפתח על גבי הציץ "פיתוחי חותם קודש לה'". מדברי הגמרא בסוטה על אבני החושן עולה, כי "פיתוחי חותם" הם חקיקות, וכך משמע מהסוגיה בגיטין ומדברי הראשונים. נראה, כי כתב שנכתב בדיו, פסול (יריעות שלמה). לדברי הגמרא בגיטין, הכתב בולט על גבי הציץ בדרך של חקיקת יריכות, ואם הכתב נעשה בדרך של חק תוכות הוא פסול. אם הכתב אינו בולט אלא שוקע, יש סבורים שהוא כשר (אבן האזל; יריעות שלמה) אך יש סברה גדולה לומר שאין זה "מכתב פתוחי חותם", ולכן הוא פסול (חתם סופר), וכך ניתן להבין מתוספות הרא"ש.

הגמרא אינה מציינת דרך מועדפת של חקיקה, ובירושלמי מובאת דוגמא, כמו פנקס. הרמב"ם כותב כי עליו לחפור באותיות, אשר תבלוטנה בתוך השעוה; ואילו הראב"ד משיג עליו, ולדעתו אין הוא חופר, אלא מכה בדפוס. פשטות רוב הראשונים היא כדעת הרמב"ם (רש"י; מאירי; ריטב"א; ערוך), ודעת הרבה אחרונים כי אף הרמב"ם מכשיר את צורת העשייה שמזכיר הראב"ד (כסף משנה בהסבר ראשון; גט פשוט; פרי חדש).

אמנם, יש המסבירים כי לפי הרמב"ם הדפוס אינו נחשב לכתיבה, ולכן הוא פסול (רדב"ז; חתם סופר; דעת כהן), ויש פוסקים שנקטו כן בעניינים אחרים (בני יונה; קסת הסופר), מכל מקום, דעת אחרונים רבים, כי הדפוס נחשב ככתיבה לכל דבר (רמ"ע; משאת בנימין; ט"ז; מ"א; שבות יעקב; תשובה מאהבה). יש מי שמסביר כי לפי הרמב"ם, הדפוס אינו נחשב ל"פיתוחי חותם" (כסף משנה בהסבר שני).

 

 

 

[1] כך הבינו הראשונים את הברייתא (רש"י, ריטב"א, מאירי, רמב"ם, ראב"ד). אבל בערוך מובא פירוש שברייתא זו אינה על הציץ אלא על פרשת סוטה.

[2] אמנם, לדעת הרמב"ן על התורה סובר כי הדין נאמר דווקא על אבני החושן, אבל באבני האפוד שלא נאמר בהם "במילואותם", ניתן לסרט באיזמל.

[3] הרמב"ם אינו מזכיר את הצורך בשמיר (תמיהת המשנה למלך ומעשה רוקח), אך הוא עצמו בפירוש המשניות (סוטה ט,יד) מזכיר כי היו משתמשים בו. נראה, כי השימוש בו אינו הכרחי, וכל אמצעי שיחקוק בהם בלי להחסיר מהם, כשר.

[4] ייתכן שבמקרה זה הציץ אינו כשר. אמנם, הדבר אינו מוכח, שהרי ייתכן כי הציץ בפני עצמו כשר בדיעבד אף ללא הפיתוחים כלל, והכהן הגדול העובד עימו לא ייחשב למחוסר בגדים, ורק יש מצווה לכתוב עליו קודש לה'. אמנם, ייתכן כי ללא הכתיבה הכשרה אין הציץ מוגדר כ"נזר הקודש", ולכן הוא פסול.

[5] בתרגום אונקלוס "ותגלוף עלוהי כתב מפרש", ואין הוכחה אם העיקר שיהיה כתב או שמא יש עניין בקיום הגילוף. אולם בתרגום יונתן "ותגלוף עלוי חקיק ומפרש", משמע שיש עניין בקיום החקיקה.

[6] מדברי הגמרא עולה, כי החקיקה היא הכתיבה. הכסף משנה כתב, כי צריכה להיות גם כתיבה כדברי הפסוק "ויכתבו עליו מכתב", וגם חקיקה, ככתוב "פיתוחי חותם"; וכך יש מי שדקדק מהגמרא בסוטה, המזכירה גם כתיבה וגם חקיקה; ומלשון הרמב"ם שבהלכה א כתב כי כתוב על הציץ, ובהלכה ב כתב שחופר את האותיות מאחור (גט פשוט אבן העזר קכה; מעשי למלך). אולם הרמב"ם עצמו בתשובה (פאר הדור סימן ז) כותב על פי הגמרא בגיטין כי אין לחלק בין כתיבה לחריתה; ויש לפרש כי החפירה שהזכיר בהלכה ב, היא הכתיבה שהזכיר בהלכה א (ובאמת בדפוס פרנקל מוכח כי דבריו על חפירת האותיות, הם הלכה אחת עם הרישא, של כתיבתן). כתיבת האותיות האמורה בגמרא בסוטה, נועדה רק בשביל לסייע לחקיקה, אך אין בה הכרח בפני עצמה (כך עולה מדברי רש"י והמהר"י קורקוס וראה הערה 9), וממילא הוא הדין בציץ. אחרונים רבים אינם מקבלים את דברי הכסף משנה (רש"ש; פרי חדש; מעשה רוקח; משאת בנימין סימן צט; חלקת יעקב יו"ד קנה; אבן האזל; דעת כהן). בערוך השולחן העתיד (ל,ו) גם כן הבין שצריך חקיקה וכתיבה, ולדעתו הרמב"ם סובר כי החקיקה גורמת לנקבים, ועל זה שם שעוה (וזו הכתיבה), והשעוה נשארת שם תמיד. ולכאורה דבריו צ"ע.

[7] פנקס האמור בדברי חז"ל מכיל שעוה, כדברי המשנה בכלים "פנקס שיש בו בית קבול שעוה" (יז,יז; כד,ז) וכך כתב רש"י ביחזקאל (ט,ב): "פנקס הם לוחות שמחופין בשעוה וחורתין בם בעט".

[8] תוספות רי"ד, מביא את האפשרות הראשונה בכתיבת גט, ומשמיט לגמרי את דברי הסוגיה על 'רושמא' (לעניין גיטין,הציץ כלל אינו נזכר בדבריו). הרא"ש והראשונים כן מביאים זאת, וייתכן כי תוספות הרי"ד סבר כפי שכתב המאירי, שאת פסול הרושמא ניתן להבין כבר מהרישא. בתוספות הרי"ד יש הבדלים נוספים בגירסה, ובמקום תוכות וירכות, הוא גורס קורות וירידות.  הרמב"ם בהלכות גירושין (ד,ו) אינו מזכיר אפשרות זו של רושמא, וייתכן כי גם הוא לא גרס זאת.

[9] לשון רש"י (כ,ב – בקשר לדינרי זהב): "מכה הרושם באותו צד שהצורה בולטת בו, אבל ציץ דוחק מאבראי והיא בולטת מגואי". העולה מדבריו, כי בדינרים הוא מכה (האיש הרושם/באמצעות הרושם/את הרושם), ואילו בציץ הוא דוחק; וכך כתבו כמה אחרונים, כי דעת רש"י היא כדעת הרמב"ם (יריעות שלמה; פרי חדש – אבן העזר קכד,ה). אמנם, הב"ח (אבן העזר סימן קכה) כתב, כי רש"י לא הזכיר לשון חקיקה שכתב הרמב"ם, ונראה שזוהי אומנות אחרת; ויש שכתבו על פי דברי רש"י (כ,א) "שהיה הציץ דק כעין טס, וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן והן בולטות מהעבר השני", כי דעתו היא כדעת הראב"ד (מרכבת המשנה; גט פשוט אבן העזר קכה; ערוך השולחן העתיד ל,ה; דעת כהן סימן קס). אולם ניתן להסביר כי האמור בדבריו "צר האותיות" אינו דפוס, אלא כתיבה לצורך החקיקה, כדעת הרמב"ם; וכך הבין המהר"י קורקוס.

[10] גם הערוך מזכיר הכאה בטס, אך הוא אינו מזכיר דפוס; וכן בתוספות הרא"ש כתב, כי דברי הערוך הם כדברי רש"י.

[11] בשו"ת דעת כהן הביא טעם נוסף, שצריך שהדבר יהיה בדרך משיכה, ככתוב "מושכים בשבט סופר" (שופטים ה,יד). לכאורה יש להקשות על זה, שהרי אף חפירה אינה מתבצעת בדרך משיכה. סברה אחרת אשר נידונה בפוסקים לפסול, היא כתיבת האותיות בדפוס בבת אחת, ולא כסדר כתיבה זה אחר זה. אולם המשאת בנימין דווקא שיבח דרך זו, וכתב שלכן החכמים רצו ללמוד מבן קמצר אומנות זו. ביריעות שלמה כותב, שאין להביא ראיה ממי שנאמר עליו "שם רשעים ירקב", ומכל מקום, גם הוא סובר, כי אין דין של כסדרן בציץ, ולכן אין לפסול את מה שכותב הראב"ד. אמנם, לכאורה אין הנידון כאן 'כסדרן' אלא דרך כתיבה. יש להעיר, כי אע"פ שמדברי כמה אחרונים עולה, כי כוונת הראב"ד להכאה בדפוס המכיל את כל המילים "קודש לה'" (פרי חדש; יריעות שלמה; גט פשוט), כפי שעושים בבת אחת את החותם בדינרי זהב; אין הכרח לפרש כן, וניתן לומר כי היה מכה בדפוס כל אות בנפרד (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן לא). יש לציין, כי הדבר אינו מוכרח להיות תלוי במחלוקת זו, ויש מי שכותב כי אף לפי הראב"ד ניתן לומר כי הדפוס אינו כשר, ומה שהוא הכשיר זה דווקא בציץ שיש כתיבה קודם, לצורך החקיקה (קובץ פעמי יעקב יח עמוד 15).

[12]  בירושלמי נאמר "וכתב – ולא מטיף" (גיטין יא,ב), שאינו יכול להטיף נקודות של דיו ולעשות כך אותיות (קרבן העדה ופני משה), ויש הלומד מכאן את הפסול לדפוס ולכל דבר שאינו דרך כתיבה (יד הלוי). אמנם, ייתכן כי דווקא אויר המפסיק בינו לבין האות מהווה בעיה, אך הדפוס הוא המשך ישיר מגופו. ייתכן גם להסביר, כי הטפה אינה דרך כתיבה, מכיוון שלא נעשית כאן אות בבת אחת אלא רק בהפסקות. לפי זה, הדפוס עדיף על פני החפירה, שכן בדפוס האותיות נעשות בבת אחת. יש לציין, כי לא מצאנו באחרונים התייחסות מצידו של הראב"ד לעשייה כדעת הרמב"ם, ובפשטות כוונתו היא שאין עניין לעשות כדבריו, אך אין הוא אומר כי העשייה כדבריו אינה כתיבה והיא פסולה.

[13] על המחלוקת בעניין הכשר הדפוס עיין בהרחבה במאמרו של ד"ר יצחק זאב כהנא (סיני כרך טז עמודים מט-סג); ובשדי חמד מערכת דלת כלל לח (ערך 'דפוס'). פוסקים אחרונים מעירים (ערוך השולחן יו"ד רעא,לט; דעת כהן סימן קס; חזון איש, יורה דעה קסג סק"ב), כי דווקא בדפוס הנעשה על ידי הכאה, שישנו כח גברא של המדפיס, הדבר נחשב לכתיבה – משא"כ בדפוס של היום, הנעשה באמצעות צילום.

[14] מפשטות דברי הכסף משנה משמע, כי הכתיבה בדפוס תהיה פסולה. אבל בגט פשוט הבין כי מטעם זה לכתחילה עליו לפתח, אך אין האפשרות האחרת פוסלת. בשו"ת הר צבי (או"ח א קמג; יו"ד קמג) כותב, כי הנחת השמיר האמורה באבני האפוד נחשבת למעשהו ממש, אע"פ שהאבן מתבקעת מאליה (כפי שכותבים התוספות שהשמיר היה מועיל לביטול אבני המזבח, בניגוד לדעת הלב אריה התמה עליהם, וסובר כי זה רק גרמא). לפי זה, גם כאן, שהאות נעשית מאליה אחרי הכאת הדפוס, יש להכשיר. אמנם, הריטב"א בסוכה כותב, כי בניגוד לציץ, באבנים לא היו יכולים לבצע את הפיתוח בפועל, ולכן נזקקו לנס. על פי דבריו, אין ללמוד מהאבנים לציץ. (מדברי התורה תמימה עולה כי לא היה זה נס – והשמיר הוא צור; אך דבריו אינם מתיישבים עם פשטות הגמרות, והם מנוגדים לדברי רש"י בגיטין סח,א; והרמב"ם בפירוש המשניות בסוטה שם, הכותבים שזו היתה בריה מיוחדת).