דיני מי שאינו אוהב יין

בס"ד

דיני מי שלא אוהב יין

פסחים דף קו עמוד ב: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, זימנין דחביבא עליה ריפתא – מקדש אריפתא, זימנין דחביבא ליה חמרא – מקדש אחמרא.

רש"י: דחביבא ליה ריפתא – שהיה רעב… דחביבא ליה חמרא – שהיה צמא.

תוספות: נראה לר"ת דאין מקדשין על הפת כלל… זימנין דחביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא כלומר הוה מקדש אחמרא על דעת לאכול מיד ריפתא והיה נוטל מיד ידיו קודם קידוש… וזימנין דחביבא ליה חמרא הוה מקדש אחמרא שלא במקום ריפתא דהיינו סעודה דסבירא ליה דיש קידוש שלא במקום סעודה…

רמב"ם הלכות שבת פרק כט הלכה ט: היה מתאוה לפת יתר מן היין או שלא היה לו יין הרי זה נוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומקדש ואחר כך בוצע ואוכל ואין מבדילין על הפת אלא על הכוס.

בית יוסף אורח חיים סימן רעב: ולפי זה מי שאינו שותה יין אינו צריך לחזר אחר יין לקידוש דהא ודאי חביבא ליה ריפתא, אבל בהגהות כתוב שם דהא דמקדשין על הפת בשאין לו יין דוקא היא וכן ראיתי נוהגין דאפילו מי שאינו שותה יין מחזר אחר יין לקידוש. ואההיא דזימנין חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא איכא למידק דמשמע שאע"פ שיש לו יין היא כדברי הרמב"ם דאי בשאין לו יין אפילו לא חביבא ליה ריפתא נמי אי אפשר לו לקדש אלא על הפת, ואם כן סתם בני אדם שמתאוים יותר למאכל מלמשתה היה להם לקדש על הפת ולא על היין דמצוה להקדים החביב, ושמא יש לומר שאע"פ שאם רצה להקדים החביב ולקדש על הפת הרשות בידו מכל מקום כשאינו מקדים החביב ומקדש על היין כיון דמצוה מדברי סופרים לקדש על היין שפיר דמי.

דרכי משה שם: ובאור זרוע (הל' ערב שבת סי' כה) כתב בהדיא דמי שאינו שותה יין לא יקדש עליו אלא על הפת, וכן הוא בתשובת מיימונית סוף ספר הפלאה סימן ד' שיקדש על הפת או שישמע קידוש והבדלה מאחרים, ואפשר דאף ב"י לא קאמר דרגילין לחזר אחר היין אלא דוקא כשאוכל עם בני ביתו או עם אחרים דאע"ג דהוא אינו שותה אחרים שותים ממנו ולכן מקדשין איין וכן נהגו, אבל כשמקדש לעצמו אין לקדש רק אפת כדברי הפוסקים, כן נראה לי.

שולחן ערוך אורח חיים סימן רעא סעיף יב: אחר שקידש על כוס, נוטל ידיו ומברך ענט"י ואם נטל ידיו קודם קידוש גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה, לא יקדש על היין אלא על הפת.

שולחן ערוך שם סימן רעב סעיף ט: במקום שאין יין מצוי, י"א שמקדשים על שכר ושאר משקין, חוץ מן המים. וי"א שאין מקדשין. ולהרא"ש, בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת, ובבקר יותר טוב לקדש על השכר, שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי, ודברי טעם הם. הגה: וכן המנהג פשוט כדברי הרא"ש. ואם יין בעיר, לא יקדש על הפת…

בה"ל: ואם יין בעיר לא יקדש על הפת – עיין במ"ב והיינו אפילו אם הפת חביב עליו יותר מיין וכדמוכח מהד"מ ע"ש אמנם בדה"ח ראיתי שפסק דאם הפת חביב לו יותר מיין יכול לקדש על הפת ומשמע שדעתו נוטה להכריע כמו שמצדד הב"י בסוף דבריו. והנה מהרמב"ם משמע דמפרש דריפתא חביבא ליה היינו יותר מיין ובטור בשם רב האי משמע דריפתא חביבא ליה היינו שהיין אינו מקובל ונהנה ממנו ונראה דבאופן זה שצייר רב האי בודאי נוכל לסמוך על דעת הב"י לקדש על הפת לכתחלה.

שולחן ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף ב: ואין מבדילין על הפת, אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה וה"ה לשאר משקין, חוץ מן המים. הגה: וטוב יותר להבדיל על כוס פגום של יין, מעל שכר (אבודרהם). ונהגו להבדיל במוצאי פסח על שכר ולא על יין, משום דחביב עליו.

משנה ברורה: ומה שכתב ה"ה לשאר משקין היינו משקין שרגילין לשתותו, אבל משקין שרגילין בפסח כגון מי לאקריץ אינו חמר מדינה כיון שאין רגילין לשתותו כל השנה… דחביב עליו – שלא שתהו כל ימי הפסח.

ביאור הלכה: אם השכר חביב עליו יותר מן היין יכול לקדש על השכר וכדלקמיה בהג"ה.

נדרים דף מט עמוד ב: אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה: מורה ורוי! אמר לה: הימנותא בידא דההיא איתתא, אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת, אלא חכמת אדם תאיר פניו.

מהרש"א חידושי אגדות: משום שאלו הן כוסות של ברכת המצוה ואף על גב דברכת המזון נמי בעי כוס מ"מ לאו ברכת המצוה הוא כהני דלא ליסעוד ולא ליבריך בהמ"ז משא"כ הני דחשב חיובא הם ולא סגי ליה בלאו הכי והא דא"ר יהודה גופי' בפ' ע"פ ושמחת בחגך אנשים בראוי להם ביין י"ל דלסתם אנשים קאמר דראוי להם יין ואין שמחה להם אלא ביין אבל ר"י יצא מסתם אנשים שהרי לא היה ראוי לו…

שו"ת הרשב"א חלק א סימן רלח: שאלת עוד מי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיקו או שונאו. מהו שיעשה כל הסדר על הפת כמי שאין לו יין שעושה הסדר על הפת כמו שכתב הרב בהלכות? תשובה מסתברא שכל שיש לו יין צריך לדחוק את עצמו ולשתות. וכדעבד רבי יהודה בר אלעאי דלא הוה שתי חמרא ושתי ארבע כסי.

שו"ע סימן תעב: מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות  ארבע כוסות.

חיי אדם כלל קל: ואפי' מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו לקיים ד' כוסות. ויכול למזוג היין במים, או שישתה מה שהוא חמר מדינה, או יין צמוקים.

משנה ברורה סימן רמב: טוב שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים אם לא שאין נאותים לו לפי טבעו או ששונאן ושבת לעונג ניתן ולא לצער וכדלקמן בסי' רפ"ח.

שולחן ערוך שם סימן רפח: י"א שאדם שמזיק לו האכילה, דאז עונג הוא שלא לאכול, לא יאכל… אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת (פי' דבר קבוע), י"א שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן אמרו שכך היה עושה הר"י החסיד ז"ל.

שערי תשובה סימן תרצה: דלא שתי אלא מפסחא לפסחא וחוגרני צדעי כו' משמע דבפורים לא שתה כיון ששתייתו היה מזיק לבריאת גופו.