גזירות חדשות בימינו

בס"ד

גזירות חדשות בימינו

אבות פרק א משנה א: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.

פירוש הרמב"ם: ועשו סייג לתורה – רוצה לומר הגזרות והתקנות אשר ירחיקו את האדם מן העבירה, כמו שאמר יתעלה: "ושמרתם את משמרתי", ואמרו בפרוש זה: "עשו משמרת למשמרתי".

מגן אבות לרשב"ץ על אבות: וכל דור ודור רשאי לתקן תקנות במה שהעם נכשלים בהם לעבור על דברי תורה. ולולי התקנות האלה התורה נופלת מעט מעט וכמו שאמרו רז"ל, אינו דומה כרם המוקף גדר, לכרם שאינו מוקף גדר.

הקדמת הרמב"ם למשנה: והחלק הרביעי הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה' לעשותם באופן כללי באמרו ושמרתם את משמרתי, ובא בקבלה עשו משמרת למשמרתי. והם שקוראים אותם חז"ל גזרות… וכשתהיה הסכמת הכל על אחת מגזרות אלו אין לעבור עליה בשום פנים. וכל זמן שפשט איסורה בישראל אין דרך לבטל אותה גזרה, ואפילו נביאים לא יוכלו להתירה. ואמרו בתלמוד שאפילו אליהו לא יוכל להתיר אחד משמונה עשר דבר שגזרו עליהן בית שמאי ובית הלל, ונתנו טעם לזה ואמרו לפי שאסורן פשוט בכל ישראל.

הקדמה ליד החזקה לרמב"ם: וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון. ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם…

רא"ש מסכת שבת פרק ב סימן טו: וכתב רש"י שמצא בתשובת הגאונים ברייתא פעמים שאדם שרוי בתענית ואין מתפלל תפלת תענית… ליל מחרתו אף על פי שעודנו בתעניתו כשמתפלל תפלת ערבית אינו מתפלל תפלת תענית. וסוף דברי הגאונים אבל אין אנו נוהגין לאומרה ערבית אפי' שחרית שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו… ועוד תמיהני היאך יכלו הגאונים לחדש גזירה אחר שסתם רב אשי הש"ס.

רש"י מסכת ביצה דף ב עמוד ב: והא דאמרינן בכולי תלמודא שאין גוזרין גזרה לגזרה – מהאי קרא נפקא: ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת, כלומר גזרה, למשמרתי – לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזרה לגזרה.

מאירי סנהדרין דף יז עמוד א: דרך הפלגה אמרו אין מושיבין בסנהדרין אלא תלמיד חכם היודע לטהר את השרץ מן התורה ויראה לי בפירוש דבר זה שאם יראו תקלות יוצאות בדורותיהם באיזו דין תורה יצאו לחדש דינין ולהוסיף ולגרוע להוראת שעה וליתן סמך לדבריהם מן התורה ובדומה לזה כתבו הגאונים בדיני התלמוד שיש ביד רבנים או גאונים לחדש גזרות ותקנות דרך כלל או דרך פרט להסיר איזה ענין מכוער לפי מה שיראה בזמנו בסמך מועט…

מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה כ: ובהשגות ואני אומר אולי לא נאמר כן אלא בזריזים… ואני אומר אין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל.

שו"ת הר"ן סימן פ:  …ואין לומר שגם בזה יש לנו לגזור שמא יכתוב, לפי שאין לנו אלא מה שמנו חכמים ז"ל ולא לחדש גזרות מעצמינו… וגם זה בתחלה לא הייתי מתירו שאין הדבר נאה אבל הענין מתמיה, והנה מה טוב אם ירצו הקהל הקדוש אשר שם לתקן המנהג ושתעשה אותה הכרזה בערב שבת בין מנחה לערבית, אבל אם אינם רוצים ראוי לומר כמו שאמר רבי על רבי יוסי כבר הורה זקן… וכ"ש שיש לנו לומר כן על הרא"ה ז"ל שהיה רב מובהק…

שו"ת רדב"ז חלק א סימן קמט: אלמא הרגשה סברא דאורייתא היא הילכך אית לן למיחש מדרבנן אפי' היכא דבדקה ולא מצאת דם וגם זה אינו מחוור אצלי שאין לנו לחדש גזרות מדעתינו מה שלא גזרו הראשונים…

מו"ק דף ה עמוד א: רמז לציון קברות מן התורה מנין? רב אשי אמר: ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי.

יבמות דף כא עמוד א: רמז לשניות מן התורה מנין?… רב כהנא אמר, מהכא: ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. א"ל אביי לרב יוסף: הא דאורייתא היא!… אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

ירושלמי עבודה זרה פרק ב הלכה ט: אחוי ליה הדא סלפיתא א"ל כזה מהו א"ל טמא א"ל לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך דאמר על טמא טהור.

ירושלמי תרומות פרק ה הלכה ג: רבי אחא בשם רבי יוחנן כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה אמר רבי לעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור.

 תשב"ץ קטן סימן תקלז: ירושלמי דתרומות כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר.

עלי תמר (תרומות): משמע שכל האיסור הוא משום דסופו לומר על טמא טהור ולא משום שזה איסור בעצם שהר"ז כתלמיד החולק על רבותיו מתוך רשלנות. ברם נ"ל שהפירוש בירושלמי הוא בלשון בתמיה וכידוע שסגנונו של הירושלמי לדבר בלשון בתמיה. ומעתה הפירוש הוא, לא ביש לי דאמרת על טהור טמא בתמיה, שהרי גם זה הוא איסור גמור. ברם מתוך חוסר מומחיות שעולה זדון תבא לאיסור עוד יותר חמור מזה שסופך דאמרת על טמא טהור…

ש"ך הוראות באיסור והיתר (ביורה דעה סוף סי' רמב): כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עובד כוכבים ואפילו במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואף על פי שלפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא קולא עד אחר מאה דברים, לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא בזה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר וכל שכן אם המורה מתיר בשעת הדחק וכיוצא בו שיאמר לו כן.

שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קיב: ובנ"ד אם נמשיך להחמיר קטן הוא מאד השכר שלנו, אם נוסיף חומר על דבר שאין עקרו מן הדין, ולעומת זה ההפסד יש לחוש עליו הרבה. שהרי לדעת רש"י ביצה… והרי כאן איסור תורה של לאו הבא מכלל עשה שלא לעשות משמרת למשמרת, ובודאי יותר ראוי לחוש שלא להכשל בדבר שהוא לדעת רש"י איסור תורה, מלחוש להוסיף חומרא על דיוק של מנהג שלא היה אפשר לו להיות נהוג מעולם, מפני מניעת מציאותו.