ברכת הטבילה במקוה

בס"ד

ברכת הטבילה במקוה

שבת דף י עמוד א

הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדין לבושין – יש שם מקרא ותפלה, ואין צריך לומר שאילת שלום, ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ. מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושין – יש שם שאילת שלום, ואין שם מקרא ותפלה, ואינו חולץ תפילין, ואינו מניח לכתחלה. מקום שבני אדם עומדין ערומים – אין שם שאילת שלום, ואין צריך לומר מקרא ותפלה, וחולץ תפילין ואין צריך לומר שאינו מניחן…

רש"י מסכת עבודה זרה דף מד עמוד ב: אין משיבין – דברי תורה במרחץ לפי שאדם עומד ערום.

יומא דף יא עמוד ב: אשמעינן מרחץ דרבים, ואשמעינן מרחץ דיחיד. דסלקא דעתך אמינא: מרחץ דרבים דנפיש זוהמיה, אבל מרחץ דיחיד, דלא נפיש זוהמיה – אימא ליחייב במזוזה, קא משמע לן… יכול שאני מרבה אף בית הכסא, ובית הבורסקי, ובית המרחץ, ובית הטבילה – תלמוד לומר, בית, מה בית העשוי לכבוד – אף כל העשוי לכבוד, יצאו אלו שאין עשויין לכבוד.

ברכות דף כב עמוד ב: ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה – יעלה ויתכסה ויקרא, ואם לאו – יתכסה במים ויקרא; ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים.

מאירי מסכת ברכות דף כו עמוד א: דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו אבל מקואות ומעינות ושאר מקומות שאדם טובל בהם במים צוננים מותר לברך בהן כל זמן שאין שם ערוה…

שו"ת הרשב"א חלק ז סימן תיח: ומה שנהגו להטביל כלים ולברך בבית הטבילה ואף על גב דבבית המרחץ אסור לומר שלום משום דכיון שהן מים צוננים אין שם זוהמא מה שאין כן במרחץ של מים חמים.

כסף משנה הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ג: וכתב ה"ר מנוח וא"ד דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה"ה להני מקואות שטובלות בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהן צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ"ל.

מגן אברהם סימן מה: ובי"ד סי' ר' איתא דהנשים מברכות במקוה אך נ"ל דמ"מ אסור לכנס לתוכה בכתבי הקדש דאסור לעמוד לפני השם ערום כדאיתא בשבת דף ק"כ ומה"ט פטור ממזוזה וכשאין שם אדם מותר דדוקא במרחץ החמירו אף על פי שאין שם אדם אבל לא במקוה כנ"ל.

ט"ז אורח חיים סימן פד: וק"ל ממ"ש בברכת הטבילה בי"ד סי' ר' שכ' הרא"ש כשפושטת מלבושיה כשעומד' בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול עכ"ל משמע דשייך לברך בבית הטביל' ונ"ל דהך בית הטבילה יש לו ממש דין בית האמצעי של המרחץ דקצת' ערומי' כו' ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה היא הכרחית שם שהיא שייכ' לטבילה ה"ל כמו אמצעי של מרחץ דאין חולצין התפילין אם הניחן כבר כמש"ל סי' מ"ה. ה"נ כדיעבד דמי' כיון שא"א בע"א אבל במים מותר בכל ברכות כמ"ש לענין ק"ש בסי' ע"ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו תוך המים.

אור הישר: ולענ"ד בלתי מובן דבריו הרי ביומא י"א ע"א אמרו דגם מרחץ דיחיד דלא נפיש זוהמא פטור ממזוזה… ולפ"ז לא בזוהמא תליא מילתא אלא בעשוי לכבוד, והשתא כמו דאין מקום למזוזה הכתובה בה פרשת שמע להיות שמה, כמו כן אסור לקרות פרשה זו שמה וממילא גזרו על כל דבר שבקדושה מפני שאין עשוין לכבוד, ומזה גופה ממועט חצר המרחץ דהא עשוי שיעמדו בו לבושין, ומשו"ה מותר לקרות בו כנ"ל.

מור וקציעה סימן פד: בפנימי הכל אסור. צ"ע על הנשים שמברכות בבית הטבילה הפנימי, שעומדות שם ערומות, ולא גרע ממרחץ. וראיתי בט"ז שכתב לפי שהיא הכרחית, ומדמי לה לדיעבד. ולא ידענא אמאי לא אפשר להו לברך בחוץ, וכדקי"ל בי"ד סי' ט' לענין ברכת השחיטה, בהרחקת ד"א ממקום המטונף, וכ"ש בבית הטבילה דידן שרוחצין שם ג"כ בחמין פשיטא דאסיר לגמרי לברך שם, אלא יש לה לנהוג לברך קודם שתכנס ולא תפסיק בדבור, ואף אם לא תחשב תכיפה, מ"מ אינה נחשבת הפסק. (והכי עדיף מלברך במקום שאסור). וכך אני נוהג עם ברכת ציצית כשאני לובש שם בגדיי אחר טבילה.

שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן יח: ויש להביא ראיה לאסור דהרי דעת ר"ת… דאין לטבול בחמין כלל… ומייתי לי' ב"י בי"ד סוף סימן ר"א ובש"ע שם [סעיף ע"ה]… ומ"מ נשי דידן כולן רכות וענוגות הנה והותר להן חמין ועפ"י מ"ש מור וקציעה הנ"ל אעפ"י שאין נזהרות לברך בחוץ ואינן שומעין אבל הדין דין אמת: ולע"ד נראה דכל הפלפול הנ"ל הוא על חפירה של מי מקוה טהרה שהי' מאז צונן ועכשיו חמים, אבל החדר שהחפירה בתוכו ששם מתקבצים כמה בני אדם ורוחצין בחמין אנשים ברגלים ונשים בזמנן חופפות שם וכמה מימות נשתפכו לתוך האמבטאות זו יוצאת וזו נכנסת לדעתי לא פקפק אדם מעולם שאין לברך שם…

משנה ברורה סימן פד: והנה לפי דעת הט"ז אף כשאין שם אדם ערום אין לברך שם ברכה אחרת לדעת המחמירין לעיל בבית אמצעי אבל מהמ"א לעיל בסימן מ"ה משמע להקל בזה דאין בה זוהמא וכן כתב בברכי יוסף. והנה במקוה ששופכין בה מים חמין יש לומר דיש בה הבלא ומכל מקום אפשר לומר דאין בה זוהמא והבלא כל כך כמו במרחץ. והני מקואות העומדים במרחץ גופייהו במרחץ ודאי אסור לברך שם ברכת הטבילה ואפילו במים צ"ע די"ל הבלא דמרחץ נפיש ובמים נמי אסור…

שו"ת יביע אומר חלק ב – יורה דעה סימן יד: ונלע"ד שאין לחוש למה שיש אומרים כי המקואות שלנו נשתנו למעליותא, מחמת רוב הנקיון השורר שם, מפני שמחליפין אותם במים נקיים כמעט בכל יום. ולכן מותר לברך שם. דהא ליתא. כי אף במקואות שלנו קורה לעתים שאין מחליפין אותם כ"כ מהר, והמים נעשים מזוהמים. וגם אם יזהרו מעתה להחליפן, כבר ירד עליהן תורת מרחץ. וע"כ אין להקל לברך שם שהרי זה ספק תורה, דבעינן והיה מחניך קדוש, וליכא… המורם מכל האמור כי יש להנהיג לברך על הטבילה חוץ לבית הטבילה, מכיון שהמקואות שלנו חמים ונידונין כדין בית המרחץ, שאסור לברך שם. ואין לחוש בזה משום שנוי מנהגים, שכבר הביאו האחרונים דברי הגאון שבות יעקב ח"ב (סי' ו) שכ', שכל מי שיש בידו ריח תורה, יראה לבטל מנהג אשר הוא שלא כדת…

שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן כה: הראינו לדעת דהגם דלא נעלמו מעיני הבדולח של רבותינו הפוסקים ז"ל גם צדדי השלילה שישנו במנהג נשים זאת לברך בתוך המקוה, בכל זאת רובם ככלם לא רק שלא מיחו בהן אלא עוד משכנו אנפשייהו ליישב מנהגן כמנהג ותיקין. לכן נראה ברור דאין כל מקום למחות בנשי דידן וגם לא להורות להן אפילו בנחת בלשון חכמים לשנות ממנהגן המיוסד עפ"י חסידים ואנשי מעשה לברך בתוך המקוה כפי שנקבע בסתמא בשו"ע…