בנין עץ במקדש

בס"ד

בניין עץ במקדש

   בגמרתנו (כח,ב) מובאים דברי רבי אליעזר בן יעקב, האוסר לבנות אכסדראות של עץ במקדש. איסור זה נלמד מדרשת הפסוק "לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך" (דברים טז,כא). מדברי ראב"י עולה, כי האיסור הנלמד מן הפסוק אינו מתייחס רק לנטיעה, אלא אף לבניין. אמנם, הדבר ברור כי לא כל שימוש בעץ נאסר, שהרי מצאנו בנייה בעצים בתנ"ך – במשכן: "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות כו,טו); במקדש הראשון: "ויבן את קירות הבית מביתה בצלעות ארזים" (מלכים א ו,טו); ובמקדש השני: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית" (חגי א,ח). גם בדברי חז"ל אנו מוצאים תיאורים לשימושים שונים בעץ במקדש, כמובא במערכה.

במאמר שלפנינו נברר את גדרי האיסור הנזכר: באלו מקומות הבנייה בעץ אסורה, ובאלו מקומות היא מותרת. האם איסור הבניין נכלל באיסור התורה, או שמא הוא חל מדרבנן בלבד. ראשית כל נברר לגבי עצם האיסור – האומנם איסור זה מוסכם על כל הדעות, או שמא יש מי שחולק על דברי ראב"י בזה.

 

א. האם איסור הבנייה בעץ הוא מוסכם?

   מקורה של הברייתא המובאת בגמרתנו, הוא בספרי על הפסוק הנ"ל (פיסקה קמה), אלא שתחילת דברי הספרי (וגם סיומם) אינם מובאים בגמרתנו: "'לא תטע לך אשרה כל עץ', מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה. ומנין לנוטע אילן בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר 'כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך'. רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושים אכסדרה בעזרה? תלמוד לומר 'כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך'. כשהוא אומר 'אשר תעשה לך' לרבות במה"[1]. מדברי הספרי נראה לכאורה, כי דעתו של ראב"י אינה מוסכמת. יש מקום לומר, כי תנא קמא סובר, שישנו איסור רק בנטיעה אבל הבנייה בעץ במקדש – מותרת (וכן כותב המלבי"ם).

במשנתנו (כח,א) מתוארים הכהנים ההולכים באכסדראות, וההבנה הפשוטה של הגמרא היא, כי האכסדראות הללו היו עשויות מעץ. גמרתנו מקשה מדברי ראב"י על משנה זו, והיא מתרצת כי אלו היו אכסדראות של בניין. על פי המבואר יש לומר, כי קושייה זו נצרכת רק לשיטת ראב"י (ועל כן דעת ת"ק אינה מוזכרת בגמרא כלל); וממילא גם התירוץ אמור רק לשיטתו. אבל לדעת ת"ק, מסתבר לומר כי אכסדראות אלו אכן היו עשויות מעץ. לפי שיטה זו המתירה בנייה בעץ במקדש, אין כל קושיה מתיאורי התנ"ך או חז"ל בהם מוזכרת בנייה בעץ, שהרי כל האיסר הוא רק בנטיעה.

אולם הגרסה הנ"ל בספרי בדברי תנא קמא אינה מוסכמת, ובגרסה אחרת המובאת בילקוט שמעוני (שופטים רמז תתקז) ובדברי כמה מהפוסקים (יראים סימן שעו; כסף משנה ע"ז ו,ט; מהר"י קורקוס בה"ב א,ט; וראה רש"י ורמב"ן דברים טז,כא), מופיעים בדברי תנא קמא המילים: "ומנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה".   לפי דברים אלו יש לומר, כי לא רק הנטיעה אסורה לדעת תנא קמא, אלא אף הבנייה – ומסתבר שכוונתו היא לבנייה בעץ המוזכרת בפסוק זה (וכן נוקט הכס"מ שם). לפי דברים אלו, תירוצה של הגמרא כי האכסדראות השנויות במשנתנו הן אכסדראות של בניין, נכון אף לדעת תנא קמא. מסתבר לומר לשיטה זו, כי הגמרא הזכירה רק את דברי ראב"י ולא את דברי ת"ק, מאחר שראב"י מזכיר בדבריו איסור לגבי אכסדראות במפורש, ועל כן יש יותר מקום להקשות מלשונו.

 

ב. איסור הבנייה – מן התורה או מדרבנן?

לכאורה, מכיוון שהתנאים נחלקים בדרשת הפסוק, הרי שהאיסור שלפנינו הוא איסור תורה; וכפי שכותב רש"י על התורה על פסוק זה "אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית" (וכך מסבירים הרא"מ והגור אריה). גם מדברי המפרש לתמיד (כט,א ד"ה גפן), האומר לגבי הגפן (המוזכרת בגמרא שם) שהיתה מודלית על גבי הכלונסאות של ארז, כי מאחר שאין זה בנין, לא עברו על האיסור הנ"ל, נראה כי לדעתו ישנו איסור תורה בבניין.

גם מלשון הראב"ד בהשגה (בית הבחירה א,ט), הדן בלשכת הכהן הגדול ובגזוזטרה שנבנתה בשמחת בית השואבה – "לא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ה'…", משמע כי איסור הבנייה עצמו הוא איסור תורה (והיינו האיסור הנלמד מריבוי הפסוק "כל עץ" – ראה דברי הרמב"ם להלן). אמנם, מדברי הראב"ד בפירושו לתמיד (בהנחה שיש לזהות מפרש זה עם בעל ההשגות) יש מקום להבין, כי איסור זה אינו אלא מדרבנן: לדבריו שם, מותר לבנות בימת עץ בעזרה, כשם שעשה בן קטין מוכני מעץ לכיור (כאמור במשנתנו "ששומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור"), שכן אין מבנה זה דומה לנטיעה – "מידי דמאהיל בעינן, דומיא מה שהתורה אסרה". נראה מכאן, כי החלת האיסור על הבניין ולא רק על הנטיעה, נובעת רק מדברי חכמים; אולם ניתן גם לפרש בדבריו, כי דרשת החכמים מהפסוק לאיסור, נעשית בדומה למה שהתורה אסרה בפירוש, אך גם האיסור הבנייה הוא מן התורה.

מכל מקום, הרמב"ן על התורה (שם) כותב במפורש: "אבל הבונה בהר הבית אסמכתא מדבריהם, כי הכתוב לא אסר אלא הנטיעה"; וכן כותב בספר החינוך (מצווה תצב), כי איסור הבניין הוא מדרבנן.

 

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה יג) כותב: "שהזהירנו שלא לטעת אילן במקדש או בצד המזבח". מכיוון שהרמב"ם אינו מזכיר כלל את איסור הבנייה בדברים אלו, נראה היה להבין לכאורה, כי לדעתו דווקא הנטיעה אסורה, ולא הבניין. אולם בסיום דבריו כותב שם הרמב"ם: "וכבר התבארו משפטי מצווה זו בגמר תמיד". מהפניית הרמב"ם לדברי הגמרא יש להסיק, כי הרמב"ם אכן סובר שהבנייה אסורה – כדברי ראב"י המובאים בגמרתנו (שהרי בגמרא לא מובא חולק לדבריו). וכך כותב הרמב"ם בפירושו למשנה (תמיד א,ג): "אכסדרה היא 'אלפרטל' שדרך לעשות לפני הבתים, והם בליטות של עץ יוצאות מן הכתלים ועושין עליהם מעזיבה, ואסור לעשות דבר זה במקדש, והוא אמרם: מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה? ת"ל 'לא תטע לך אשרה כל עץ', ולפיכך אמרו בתלמוד שהאכסדרה האמורה כאן אינה אלא בנין בולט בגוף כתלי העזרה… ולא היה קרוי של עץ כשאר האכסדראות".

מדברים אלו ניתן להבין לכאורה, כי איסור הבנייה נכלל באיסור התורה הנלמד מן הפסוק; אולם בהלכות עבודה זרה (ו,ט-י) אנו מוצאים כי הרמב"ם מחלק ביניהם: בהלכה הראשונה הוא כותב – "הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה, בין אילן סרק בין אילן מאכל… הרי זה לוקה, שנאמר 'לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך', מפני שזה היה דרך עכו"ם…". אבל בהלכה שלאחריה כותב הרמב"ם – "אסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש, כדרך שעושין בחצרות, אע"פ שהוא בבנין ואינו עץ נטוע, הרחקה יתירה היא, שנאמר 'כל עץ'…". בהלכה זו אין הוא מזכיר חיוב מלקות, וניתן להבין מלשונו "הרחקה יתירה", כי איסור הבניין אינו אלא מדרבנן. אמנם, הרמב"ם מביא לימוד מפסוק – "כל עץ", אך ייתכן לומר כי הלימוד אינו אלא אסמכתא בעלמא; וכן מבארים הכסף משנה (ע"ז שם) והמהר"י קורקוס (בה"ב שם).

ראיה לדבר ניתן ללמוד לכאורה, מציוני הרמב"ם למצוות, המופיעות בתחילת כל אחת מהלכותיו. בהלכות ע"ז, הרמב"ם מציין את איסור נטיעת האשרה; אך בהלכות בית הבחירה, הוא אינו מזכיר כן. וזה לשון הרמב"ם בהבאת הדין בהלכות בה"ב (א,ט): "ואין בונין בו עץ בולט כלל, אלא או באבנים או בלבנים וסיד. ואין עושין אכסדראות של עץ בכל העזרה, אלא של אבנים או לבנים". בהלכות אלו, הרמב"ם אינו מזכיר את איסור הנטיעה כלל. יש מקום להבין, כי מכיוון שרק איסור הבנייה נזכר בדבריו, שהוא אינו אלא מדרבנן, לא היה מקום לציין בראש ההלכות הללו, את האיסור "לא תטע".

אמנם, ייתכן לומר כי הרמב"ם אינו מביא איסור זה, מכיוון שעיקר הלימוד מן הפסוק לא נלמד לאיסור הבניין, ואיסור זה נלמד רק מריבוי הפסוק – אולם מקור האיסור אכן נלמד מן התורה (וכך מסבירבמרכבת המשנה ע"ז שם). כמו כן, לשון "הרחקה יתירה" האמור בדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז, אינו מוכרח להתפרש כהרחקה מדברי חכמים; וניתן להבין בדבריו, כי התורה עצמה, היא אשר אסרה דבר זה – כהרחקה יתירה ממנהגם של הגויים, כפי שמזכיר הרמב"ם בדבריו שם (וראה למשל לשון הרמב"ן ויקרא יא,לז "ועשתה התורה הרחקה יתירה"); וכך משמע מלשון הסמ"ג (לאוין מד) "ואסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש… וזו הרחקה יתירה שנאמר 'כל עץ', מפני שזה היה דרך ע"ז…" (והיינו, הטעם המובא בדברי הרמב"ם באיסור הנטיעה, לדבריו נסובה אף לגבי ההרחקה שבאיסור הבנייה). ייתכן גם לומר, כי חיוב המלקות שייך דווקא באיסור המפורש בתורה, ולא באיסור הנלמד מריבוי הפסוק (ומעין זה כותבים התוספות בפסחים מד,א ד"ה לענין).[2]

 

ג. הבנייה האסורה – מבנה שלם או אכסדראות?

התנאים הנזכרים בספרי, אינם משתמשים בלשון האוסרת כל בנייה בעץ במקדש, ויש מקום להבין בדבריהם, כי לא כל שימוש בעץ אסור (וכפי שהיה במשכן ובמקדש). מדברי תנא קמא "ובונה בית" (לפי הגורסים כן), משמע שדווקא בנייה של בית בעץ אסורה; והיינו, מבנה שלם (כגון, אחת מהלשכות). לעומת זאת מדברי ראב"י משמע, שדווקא בניית אכסדראות אסורה, אולם בנייה אחרת אינה אסורה. אמנם, ניתן לומר כי ראב"י בא להוסיף על דברי ת"ק ולומר, כי לא רק בניית בית אסורה, אלא אף בניית אכסדראות אסורה, ולדעתו כל בנייה בעץ אסורה.

כפי שהוזכר לעיל, לפי הגרסה בדברי ת"ק שאינה מזכירה את איסור הבנייה, יש מקום לומר כי הוא אינו אוסר את הבנייה כלל. לפי הבנה זו ניתן לומר, כי ראב"י בא להוסיף על איסור הנטיעה ולומר, כי ישנו איסור גם בבניית אכסדראות. לפי גרסה זו, לא מסתבר לומר כי אף בנייה אחרת אסורה, שהרי לא הוזכרה כאן כל בנייה אחרת.

 

ביאור שיטות הראשונים

בדברי הרמב"ם אשר הובאו לעיל, לא נזכר איסור על בניית מבנה שלם מעץ, אלא רק על בניית "עץ בולט" ועל עשיית אכסדראות. לדעת הראב"ד בהשגתו (ע"ז ו,י), מותר לבנות מבנה שלם מעץ, ולדבריו לשכת העץ של הכהן הגדול (מופיעה במשנה מידות ה,ד) "בית היתה". יש מי שמסביר בדעתו, כי הוא פוסק כדעת ראב"י האוסר בניית אכסדראות בלבד (והמשנה במידות נשנית ע"י ראב"י), ולא כדעת ת"ק, אשר אוסר בניית מבנה שלם (כס"מ ע"ז ו,ט). אולם יש מקום לומר, כי לגרסתו המילים "ובונה בית" כלל לא מופיעות בדברי ת"ק, ואין מי שאוסר בניית בית.[3]

הסברה לאסור דווקא באכסדרה ולא בבית, מבוארת ע"פ דברי הראב"ד בפירושו לתמיד הנ"ל, שדווקא בדבר המאהיל יש לאסור, שהרי זו היתה מטרת נטיעת עצי אשרה של הגויים, ליד מזבחותיהם. טעם זה מובא ע"י הרמב"ם שם בביאור האיסור: "מפני שזה היה דרך עבודה זרה – נוטעין אילנות בצד מזבח שלה, כדי שיתקבצו שם העם". ממילא גם ברורה הסברה הנזכרת, שלהרחקה יתירה אף עשיית אכסדראות מעץ אסורה – אולם אין מקום לכלול בזה בניית מבנים שלמים. מסתבר כי יש ללמוד כן גם מכך שהרמב"ם מוסיף ומפרט את הבנייה האסורה, שכולה מתאימה להגדרה הנזכרת: "האכסדראות והסככות היוצאות מן הכתלים שהיו במקדש" (ע"ז ו,י). גם בדעת הרמב"ם יש מקום לומר, כי אין הוא גורס בדברי ת"ק את המילים "ובונה בית", ואין לדעתו תנא אשר מרחיב את האיסור עד כדי כך. לפי דברים אלו, אין כל קושיה מהדוגמאות המובאות בתחילת המערכה, שבתיאור בניית המקדש אכן נעשה שימוש בעץ, וכך מסביר בספר מעשה רוקח (בה"ב שם).[4]

אבל לפי הראשונים הגורסים בדברי ת"ק את המילים "ובונה בית", אם נאמר כי כך אכן יש לפסוק להלכה – וכפי שנוקט רש"י הנ"ל בביאור הפסוק, מסתבר לומר כי בניית מבנה שלם אכן אסורה. ואכן, אנו מוצאים מהמפרשים הגורסים כן, אשר מתאמצים ליישב את לשכת העץ המוזכרת בדברי הראב"ד, באופן אחר – ולדבריהם לשכה זו כלל לא היתה עשויה מעץ (מהר"י קורקוס וכס"מ בה"ב שם, וראה תויו"ט מידות ה,ד). אמנם, מפרשים אלו מסבירים דבריהם אף בשיטת הרמב"ם, למרות שהרמב"ם כותב במפורש את האיסור בבנייה לגבי אכסדראות. נראה, כי לדעתם ניתן לומר, כי ראב"י בא להוסיף על דברי ת"ק (שהאיסור הוא אף באכסדראות), ולא לחלוק.

מכל מקום, על מנת ליישב את התיאורים המופיעים בתנ"ך, נראה כי אף לשיטת ראשונים אלה יש לומר, כי אין השימוש בעץ אסור בכל מקרה, אלא דווקא בדוגמאות עליהם נאמרו – בניית בית ואכסדראות. מסתבר, כי שימוש באופן חלקי, לא נאסר (ראייה לדבר, מהגמרא בר"ה דלהלן, המתארת את השימוש בעץ במהלך הבנייה, ע"י שלמה המלך. מכל מקום, הרבה מהאחרונים אינם מבינים כן, וכמובא להלן).

 

ד. איסור בניית "עץ בולט"

האיסור המופיע בדברי הרמב"ם על "עץ בולט", נראה כמקביל לאיסור האמור בדבריו לגבי בניית אכסדראות; אשר מובא בהמשך ההלכה – בתחילה הרמב"ם מציין את איסור הבנייה של הבית, ולאחר מכן את האיסור בעשיית אכסדראות. וכך כותב הכס"מ, לגבי האיסור בעשיית "עץ בולט", כי הוא נלמד ממה שהרמב"ם כותב בסמוך. כשם שהאכסדראות בולטות, כך כל מבנה בולט אסור, וכפי שנתבאר לעיל. מעין זה נראה ללמוד גם מדברי הרדב"ז (שו"ת חלק ה סיצן צד), המביא אפשרות בהסבר ההיתר בלשכת העץ לדעת הרמב"ם, מאחר שהעץ שבתקרתה לא היה בולט.

אמנם, מכיוון שדין זה של כל עץ בולט אינו מופיע במפורש בגמרתנו או בספרי, יש מקום להבין, כי הרמב"ם אינו חוזר על אותו הדין באופן אחר בתוך אותה הלכה, אלא ישנו מקור לאחר לדבר. יש גם מקום לומר, כי דין זה אינו נובע מאיסור "לא תיטע לך אשרה", אשר אינו מוזכר בדברי הרמב"ם כאן.

 

גמרא בראש השנה: שלמה שיקע את העץ בבניין

בגמרא בראש השנה (ד,א) מסופר, כי כורש מלך פרס, אשר נתן לישראל לבנות מחדש את המקדש, רצה שתהיה לו אפשרות לשרוף את הבית, במקרה שישראל ימרדו. מסיבה זו הוא ציווה עליהם, לבנות אחרי כל שלוש שורות אבנים, שורה רביעית העשויה מעץ, ככתוב בפסוק "נדבכין די אבן גלל תלתא, ונדבך די אע חדת" (עזרא ו,ד).

הגמרא אומרת, כי אף שלמה המלך בנה את הבית במתכונת דומה, ככתוב: "ויבן את החצר הפנימית – שלושה טורי גזית, וטור כרותות ארזים" (מלכים א ו,לו). הגמרא מבארת את הניגוד בין ציוויו של כורש אשר לא היה ראוי, לבין בניינו של שלמה, אשר היה כהלכה: "שלמה עבד מלמעלה, ואיהו עבד מלמטה. שלמה שקעיה בבניינא, איהו לא שקעיה בבניינא. שלמה סדייה בסידא, איהו לא סדייה בסידא". בניינו של שלמה היה יציב, מאחר ומלמטה כולו היה מאבן ורק מלמעלה הוא היה בנוי מעץ – בניגוד להוראתו של כורש, שנועדה מראש לבנות מבנה שאינו לגמרי יציב, ועל כן כבר מלמטה היה עץ. שלמה שיקע את העץ בתוך הבניין, וסד על גביו סיד מבחוץ; ואילו כורש רצה שלא ישקעו אותו, על מנת שהעץ יהיה גלוי לפניו, שיוכל לשורפו אם ירצה.

העולה מדברים אלו, כי יש להימנע מלבנות את הבית באופן שיהיה אפשר לשורפו בנקל, ומסתבר כי זהו הטעם לדבריו של הרמב"ם, שאין לבנות עץ בולט כלל (וראה בספר 'מקורות לפסקי הרמב"ם' חלק א – ע"ז ו,י).

 

האם ציפוי חיצוני מבטל את האיסור?

לכאורה על פי הגמרא בראש השנה ניתן לומר, כי דווקא כאשר העץ גלוי לפנינו, יש לאסור את הבנייה. אבל כאשר העץ מצופה מבחוץ, אין כל איסור. וכך יש מי שמסביר את ההיתר בקרשי המשכן, בבניין שלמה ובלשכת העץ, שמאחר שהכל היה מצופה, והעץ לא היה גלוי לפנינו, לא היה כל איסור בדבר (מרכבת המשנה שם). לפי דברים אלו, ניתן לומר כי אף בעשיית אכסדרה, אם היא תהיה מצופה, לא תהיה כל סיבה לאוסרה, שהרי העץ אינו גלוי לפנינו. אולם מלשון ראב"י אשר אוסר עשיית אכסדרה, ואינו מחלק בדבר, מסתבר לומר כי אין להתיר את עשייתה; וכך הם פשטות דברי הרמב"ם, שפרט לאיסור הבנייה בעץ בולט, מונה איסור נפרד בעשיית אכסדרה, ואינו מחלק בין אכסדרה בולטת לשאינה בולטת. גם אם נאמר כי לעניין חשיבות לקבלת טומאה, ציפוי חיצוני הוא העיקרי (וראה בסוגיה בסוף חגיגה), הרי שלעניין איסור של עשייה, לא מסתבר לומר, כי ציפוי זה יבטל את איסורו לגמרי.

דברים אלו נכונים, אף להבנת הכס"מ הנ"ל, כי איסור הבנייה בעץ בולט, נובעת מהאיסור בעשיית אכסדרה. אולם על פי המבואר בדברינו נראה לומר, כי מאחר שסברת האיסור בעשיית אכסדרה היא בגלל הנהגות הגויים, הרי שאין סיבה זו נוגעת לאיסור האמור בגמרא בר"ה, שלה טעם אחר. ממילא, אין להתיר עשיית אכסדרה מעץ, אף כאשר העץ אינו בולט לעין.

 

ה. מקום האיסור – רק בעזרה או אף בהר הבית?

מדברי ראב"י "מנין שאין עושים אכסדרה בעזרה" נראה, כי מקום האיסור הוא דווקא בעזרה, אך לא בשאר הר הבית. אולם בדברי ת"ק בספרי, מוזכר בפירוש האיסור "בהר הבית". ניתן לומר, כי ראב"י חולק עליו בנוגע למקום האיסור, וסובר כי האיסור נוהג רק בעזרה ולא בשאר הר הבית, ולדעתו אין כל איסור לבנות בית או לנטוע עצים ברחבי הר הבית (וכך מסביר המלבי"ם שם). כך גם נראה ללמוד מדברי הרמב"ם, אשר בכל המקומות מדגיש לגבי איסור זה כי הוא חל בעזרה; וכך כותב במפורש הראב"ד בהשגתו (בה"ב שם): "לא אסרה תורה כל עץ, אלא אצל מזבח ה', והיא עזרת כהנים משער ניקנור ולפנים. אבל בעזרת נשים ובהר הבית, מותר"[5].

לכאורה, ניתן להסביר גם באופן אחר, כי ראב"י בא להוסיף על דברי ת"ק ולומר, כי פרט לאיסור המוזכר בדבריו (של נטיעה, ולפי הגורסים כן, אף של בניית בית), אשר נוהג בכל רחבי הר הבית, ישנו איסור נוסף החל בתוך העזרה – לבנות אכסדראות (ולא רק מבנים שלמים). אלא שהרמב"ם אינו מזכיר כל איסור בנוגע לשאר הר הבית.

מדברי הרמב"ן הנ"ל (דברים שם), הכותב כי הבנייה בהר הבית אסורה רק מדרבנן, ואילו מן התורה אסורה רק הנטיעה, נראה להבין, כי הנטיעה אסורה לדעתו מן התורה בכל הר הבית. הרמב"ן אינו מזכיר כי בניית בית היא האסורה מדרבנן, ונראה מדבריו כי כל בנייה בעץ אסורה מדרבנן שם. מסתימת רש"י המביא את האזהרה בספרי לבנות בית בהר הבית עולה, כי לדעתו האיסור אכן חל בכל הר הבית (אך ייתכן שהוא מתייחס רק לבית שלם, וכמו שנתבאר).[6]

 

האם הראב"ד מתיר בנייה בעץ – בעזרת ישראל?

בלשון הראב"ד הנ"ל, האומר כי איסור התורה נאמר דווקא אצל המזבח "והיא עזרת כהנים, משער ניקנור ולפנים", יש הכותבים שנפלה טעות סופר בדבריו, שהרי משער ניקנור ולפנים זו עזרת ישראל, ולא עזרת כהנים; ועל כן אין לומר שהוא מתיר את הבנייה בתוך עזרת ישראל (משנה למלך).

אמנם, יש מי שרוצה לומר, כי דווקא בעזרת הכהנים נאסרה הבנייה (צרור החיים בה"ב שם, וראה תויו"ט מידות ב,ו); וייתכן ללמוד זאת מתחילת השגת הראב"ד, כפי שיבואר: "ואין בונין בו עץ כלל. א"א והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה, ובשמחת בית השואבה הקיפו כל העזרה גזוזטרה…". הראב"ד משיג על דברי הרמב"ם האוסר בניית עץ בהיכל ובעזרה. לגרסת הראב"ד, הרמב"ם אוסר "עץ כלל" (ולא כמופיע אצלנו "עץ בולט"; ועומד על זה במעשה רוקח שם), ועל כן הוא תמה על עצם איסורו, שהרי מצאנו שישנם מבנים שלמים העשויים מעץ, כמו לשכת הכהן הגדול – שאת היתר בנייתה מעץ כבר הסביר הראב"ד בהשגתו הנ"ל בהלכות ע"ז, מאחר שהיא היתה בית.

לשכת העץ מוזכרת במשנה במידות (ה,ג-ד), כאחת משש הלשכות שהיו בעזרה. אמנם, יש מי שמסביר (משנה למלך שם), כי לשכה זו לא היתה מקודשת, או שהיא היתה פתוחה לחול, ועל כן אין להחשיב אותה כבנויה בעזרה; אולם לדברי הראב"ד בפירושו לתמיד, לשכה זו אכן היתה בעזרה, והיא היתה מקודשת (וראה עוד בעניין בשערי היכל ליומא מערכה א); ויש מקום להבין כן מדבריו הנ"ל בהשגתו בע"ז, שהוא נצרך לטעם אחר להתיר את בנייתה. כך גם נראה מציורו של הרמב"ם (הלכות בית הבחירה סוף פרק ה).

 

  1. מקום הגזוזטראות בשמחת בית השואבה

בניגוד להבנה המקובלת נראה לומר, כי גם תיאורו של הראב"ד לגבי הגזוזטרה בשמחת בית השואבה "הקיפו כל העזרה", אינו מתייחס ל'כצוצרה' המוזכרת במשנה במידות (ב,ה) שעשו בעזרת נשים, ולשונו "העזרה" אכן מתייחסת לעזרה בדווקא, כמתואר בתוספתא בסוכה (ד,א): "עשו שלוש גזוזטראות בעזרה כנגד שלוש  רוחות, ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה…". לשון "שלוש רוחות" נראית כמתאימה יותר לעזרה, שם אין בצד המזרחי של עזרת ישראל כותל, מאחר שהוא מקום עזרת הכהנים (אם כי בדוחק ניתן לפרש כי הכוונה היא למעט צידו המזרחי של עזרת הנשים, שם נמצאים חמש עשרה המעלות). הראב"ד עצמו בהשגתו להלכות ע"ז שם מסביר, כי הגזוזטרא שנעשתה בעזרת הנשים בשמחת בית השואבה היתה לשעתה, ועל כן היא היתה מותרת. נראה, כי הבנתו שם היא על פי הגרסה המקובלת במשנה בסוכה (נא,א), שהיו יורדים לעזרת הנשים ועושים שם תיקון גדול, וכפי שנוקטים גם ראשונים נוספים (רש"י שם ד"ה יורדין; מאירי שם נ,א; יראים סימן שעו; סמ"ג עשין קסג). אולם גרסת רבינו חננאל במשנה היא, כי היו יורדים לעזרת ישראל, והתקינו ג' גזוזטראות בעזרה כנגד ג' רוחות, וגרסה זו מתאימה גם לדברי התוספתא. גם מדברי הרמב"ם (לולב ח,יב), האומר כי היו מתקנים "במקדש מקום לנשים מלמעלה", משמע כי תיקון זה אכן היה במקדש עצמו, בתוך שטח העזרה, ולא בעזרת הנשים (וכך מסביר בשו"ת להורות נתן, חלק ט או"ח סימן טז). מתיאורו של הרמב"ם (בית הבחירה ה,ט) לגבי ה'כצוצרה' אשר נבנתה בעזרת הנשים משמע, כי לא היה זה מבנה זמני, אלא מבנה קבוע, למניעת ערבוב בין גברים לנשים – ואין הוא נוגע לשמחת בית השואבה. מסתבר, כי בהשגתו בהלכות בה"ב, שהראב"ד מקשה על דברי הרמב"ם, הוא מתכוון להקשות עליו משיטתו עצמו, שאכן היו עושים גזוזטראות בתוך העזרה.

 

אפשרות: האיסור רק בסמוך למזבח

על פי האמור ניתן לומר, כי תשובת הראב"ד שרק מעזרת כהנים ולפנים יש לאסור, באה למעט את מקום לשכת העץ והגזוזטראות בשמחת בית השואבה, שהם היו בעזרת ישראל, ועל כן לא היה איסור בעשייתם שם. אמנם, ראב"י אינו מחלק בדבריו, ונוקט לשון "עזרה" בסתם; אולם מאחר שלימודו הוא מהאמור "אצל מזבח", הרי שיש ללמוד מכאן שהכוונה היא דווקא בסמוך למזבח, כמופיע גם בתו"כ (פרשתא ז ט,ג) לגבי הפסוק "והשליכו אצל המזבח".

ייתכן לומר כי לדעת הראב"ד, אין כל איסור בבנייה בעץ גם בהיכל, וכוונתו "משער ניקנור ולפנים", היינו לכיוון המזבח. אמנם, לשונו "אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר" דחוק לפי פירוש זה, אך ייתכן לומר, כי הראב"ד רצה לנקוט לשון זו לגבי מקומות אלו, שאין צורך להסתפק בהם. יש לציין, כי מעצם העובדה שהראב"ד כותב בהשגתו להלכות ע"ז, בטעם ההיתר לגזוזטרה בעזרת הנשים "לשעתה היתה", ניתן להבין שאף בעזרת נשים יש לאסור לדעתו את הבנייה – לולי דבריו בהלכות בה"ב.

 

  1. ראשי הפספסין המבדילים

   בכמה משניות במידות, מוזכרים ראשי הפספסין, אשר ניתנו לשם הבדלה בין מקומות: בין הקודש לחול בבית המוקד (א,ו); בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים (ב,ו; לדעת ת"ק שם[7]); בעלייה, בין הקודש לבין קודש הקדשים (ד,ה). בדברי הראשונים ישנם מספר פירושים ל'פספסים': מסמרים (רא"ש שם א,ו), כלונסאות (שם ב,ו), חתיכות עץ (רש"י יומא טו,א ד"ה וראשי) או קורות (רע"ב מידות א,ו). לדברי הרמב"ם בפירושו למידות (א,ה), הפספסים הם מחיצה מנוקבת נמוכה, שעושים אותה לפעמים מעץ ולפעמים מקנים ולפעמים מבניין. הרמב"ם אינו מזכיר שיש מניעה לעשות את הפסיפסים הללו מעץ, ועל פי המבואר לעיל בשיטתו, אין כל איסור בעשיית מחיצה מעץ (שהרי הוא אינו נעשה לשם אוהל); וגם ראשונים אחרים, אינם מזכירים כי ישנה בעייה בעשיית פספסים אלו.

אבל יש מי שרוצה לומר, כי אין אפשרות לעשות את הפספסים בתוך הקודש – ועל כן הרע"ב כותב, כי הקורות היו יוצאות מהכותל, עד המקום שהוא קודש – אבל הם עצמם, היו במקום שהוא חול (תוספות יו"ט שם א,ו). לדבריו (ב,ו – כמובא לעיל), אף בעזרת ישראל מותר לבנות את הפספסים, אך לא בעזרת הכהנים. אמנם, לפי דברים אלו אין מבוארים הפספסים אשר נעשו בעליית ההיכל; אך ייתכן לומר בדעתו, כי מאחר שהם אינם מחוברים לקרקע, אין איסור בדבר (שדווקא בדרך נטיעה הדבר נאסר). לפי פירוש זה, שהפספסים היו קורות היוצאות מן הכותל, יש מי שמסביר את ההיתר בכל עשיית הפספסים, והוא הדין לכלונסאות שבהיכל, ולרביעים של ארז אשר היו קבועים בעמודים שבבית המטבחיים (תפא"י בועז, מידות א,ה). כאמור, לשיטת הרמב"ם אין קושייה מדוגמאות אלו, אשר לא נעשו לצל, אולם עכ"פ בדבריו באיסור בניית אכסדראות, הוא אינו מחלק בין אכסדראות המחוברות לקרקע או לא.

 

  1. מקום בימת העץ במעמד הקהל

בתוספתא בסוטה (ז,ח), נחלקים התנאים בנוגע לבימת העץ, שהיו עושים  למלך במעמד ההקהל: תנא קמא שם סובר, כי הבימה היתה בעזרה; ואילו לדעת ראב"י, הבימה היתה בהר הבית. ראב"י מביא כראיה לדבריו, פסוק מספר נחמיה (ח,ג-ד): "ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים… ויעמוד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר…".

למרות שיש מי שרוצה לומר, שהפסוק המובא בדברי ראב"י עוסק במעמד הקהל (מנחת ביכורים על התוספתא שם); פשטות הדברים היא שלא היה זה מעמד הקהל, שהרי לא המלך הוא הקורא בתורה, והמעמד עצמו לא התקיים בסוכות, אלא "ביום אחד לחודש השביעי" (שם פסוק ב). מסתבר, כי ראייתו של ראב"י, היא מכך שהקריאה בתורה בפני הציבור נעשתה באופן זה, של התכנסות ועריכת בימה "לפני שער המים", דהיינו, מחוץ לעזרה – ברחבת הר הבית – יש להניח שכך היה נעשה גם במעמד הקהל (וכך מסביר בחסדי דוד על התוספתא שם).

מסברה ניתן לומר, כי דברי ראב"י הם לשיטתו, שבתוך העזרה ישנו איסור בנייה בעץ, אך איסור זה אינו קיים כלל ברחבת הר הבית. לעומת זאת ת"ק, מתיר את בניית הבימה בעזרה, וניתן להסביר את היתרו בכמה אופנים: אפשרות אחת היא, על פי הגרסה המוזכרת בתחילת המערכה (שהמילים "לבנות בית" אינן מופיעות בספרי), כי אין כלל איסור של בנייה בעץ, אלא רק של נטיעה, ועל כן לא היתה מניעה לבנות את הבימה בעזרה. אפשרות שניה בדעת ת"ק היא, שלדעתו איסור הבנייה הוא רק בבית שלם, אבל לא באכסדרה, והבימה אינה נחשבת למבנה משמעותי שיש לאוסרו; ועל כן אף בעזרה ניתן לעשותו.

המשנה בסוטה (מא,א) נוקטת כי הבימה היתה מוקמת בעזרה, ומשמע מכאן כדברי ת"ק. אמנם, לדברי הגמרא שם (מא,ב), מאחר שרק למלכי בית דוד הותר לשבת בעזרה, המשנה המתארת את אגריפס המלך אשר היה עומד – למרות האפשרות לשבת – מתייחסת למעמד המתקיים בעזרת נשים; וכך מתאר הרמב"ם את קיום המעמד – בעזרת הנשים (חגיגה ג,ד); אך ייתכן לומר, כי במקרה שאכן היה מלך מבית דוד, הרי שהמעמד היה מתקיים בעזרה. כמו כן, אם המלך לא היה רוצה לשבת בקריאה, ניתן היה לקיים את המעמד בעזרה, וכך עולה מדברי רבי אמי בשם ריש לקיש בירושלמי בסוטה (פרק ז הלכה ז) – הסובר שאף למלכי בית דוד אסורה הישיבה שם, ועל כן יש לפרש שלא היה המלך ממש יושב, אלא רק נסמכים בכותל. כך גם עולה מדברי רבי יוסי בר יעקב בירושלמי בעבודה זרה (פ"א ה"א), האומר כי מלכותו של ירבעם בן נבט התחילה, מאחר שהוא לא רצה לבוא למעמד הקהל אשר יתקיים בעזרה, ושם יוכל לשבת רק מלך מבית דוד (מובא בדומה לזה בבבלי סנהדרין קא,ב; אלא ששם נאמר שהדבר יהיה כשיבא ירבעם להקריב את קרבנותיו, ולא מוזכר שם מעמד הקהל). גם מהירושלמי במגילה (פ"א ה"ד) משמע שהיה זה בעזרה; וכך רש"י על התורה (דברים לא,יא) מביא את המשנה כצורתה "בעזרה".

ההיתר בעשיית בימת העץ בעזרה, מבוארת בראב"ד על תמיד, מאחר שבימה זו לא נעשתה לשם אוהל. אבל הראב"ד בהשגתו להלכות ע"ז כותב טעם אחר בהיתר זה – "לשעתה היתה".

 

ו. בנייה זמנית

התנאים בספרי אינם מחלקים בדבריהם בין בנייה קבועה לבין בנייה זמנית, וניתן להבין מדבריהם, כי אין לחלק בדבר. אולם יש מקום להבין, כי בנייה באופן זמני, אינה נחשבת לבנייה כלל, ויש מקום להתירה. בירושלמי במגילה (פ"א ה"ד) מובאים שני הסברים, מדוע אין להקדים את בניית הבימה בעזרה במעמד ההקהל, לפני יו"ט. לפי הטעם הראשון, לא רוצים שהעזרה תהיה דחוקה מדי; ואילו לפי הטעם השני (אותו אומר ר' מתניה), משום איסור "לא תיטע לך אשרה". מהסברו של ר' מתניה עולה, כי בבניית הבימה למשך זמן ממושך, כמו יומיים, יש משום האיסור הנזכר – אולם למשך זמן קצר יותר, איסור זה אינו קיים; וכך מבאר בקרבן העדה שם. כך גם נראה מדברי הראב"ד הנ"ל בהשגתו להלכות ע"ז (שם), הכותב "בימה של עץ שעושין למלך בשעת הקהל – לשעתה היתה".

 

מהו משך הזמן בו הבנייה תיחשב לזמנית?

לכאורה מדברים אלו עולה, כי בבנייה הנעשית במקום מלפני יו"ט, ונמצאת למשך יומיים תמימים (או שלושה, שכן בירושלמי שם מדובר בשבת הסמוכה ליו"ט); יש משום קביעות האסורה. אבל הראב"ד בהשגתו שם מוסיף "וכן גזוזטרא שהקיפו בעזרת נשים בשמחת בית השואבה – לשעתה היתה". לכאורה, גזוזטרה זו היתה נעשית למשך כל ימי חול המועד, והיינו – יותר משלושה ימים. ייתכן לומר, כי במבנה שיש בו צורך זמני, אין כל איסור. אולם כאשר מעמידים אותו לפני הזמן בו הוא נצרך, והרי הוא נמצא כמבנה חדש הקיים בפני עצמו ללא שימוש, יש מקום לחשוש לאיסור זה; וכך מסביר בספר בית דוד (מגילה א,ג ד"ה בא"ד משום).

אמנם, בירושלמי מובא טעם נוסף לכך שלא היו מקדימים את עשיית הבימה בעזרה – שלא היו רוצים שהעזרה תהיה דחוקה בחג; וטעם זה מובא בדברי כמה מהראשונים (רש"י בסוטה מא,ב ד"ה מאימת, ובמגילה (ה,א ד"ה וחגיגה; מאירי במגילה שם), וייתכן שלהבנתם זהו הטעם העיקרי לדבר, אבל אין לחשוש לדברי ר' מתניה, שבזמן כה קצר יהיה משום איסור "לא תטע". ייתכן גם לומר, לפי מה שכותב היראים (סימן שעו), שבימה זו לא היתה קבועה ומחוברת (ולדברי הרמב"ם שם, היו מביאים אותה), ועל כן לא היה בה משום חריגה מהאמור "הכל בכתב" – כי מסיבה זו גם לא היתה הבימה נחשבת לתוספת של בניין האסור בעשייה.[8]

 

ז. סיכום

   מאיסור "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך" אנו למדים, כי יש לאסור נטיעת עצים במקדש. לדברי ראב"י המובא בגמרתנו (ומקורו בספרי), ישנו איסור בבניין אכסדראות בעזרה. ת"ק בספרי מציין איסור בנטיעת אילנות בהר הבית, ולרבים מהגרסאות – אף בניית בתים בהר הבית. מכיוון שאיסור זה נלמד מן הפסוקים, נראה שהוא מן התורה, וכך משמע מרש"י. אולם יש ראשונים הכותבים שרק איסור הנטיעה הוא מן התורה, אבל איסור הבנייה הוא מדרבנן (רמב"ן; חינוך); וכך נוקטים כמה מנושאי כלי הרמב"ם בדעתו (אם כי הדבר אינו מוסכם).

איסור זה מוסבר בפירוש הראב"ד על תמיד, כמתייחס למבנים הנעשים לשם אוהל, וכך משמע מדברי הרמב"ם. מבנה כזה אסור בבנייה, אף אם הוא יהיה מצופה (ודלא כמרכבת המשנה). אבל בנייה שאינה לשם אוהל, אינה אסורה.

אמנם, יש מקום להבין מדברי ראשונים אחרים, כי הם אינם מסכימים להיתר זה. מדברי הרמב"ם נראה, כי ישנו דין נוסף, שלא לבנות עץ בולט (מאחר שניתן לשורפו בנקל; ויש המסבירים בכוונתו, שהיינו דבר הנעשה לשם האהלה). לדעת הרמב"ם והראב"ד, איסור הבנייה הוא דווקא בעזרה, אך לא בהר הבית ובעזרת הנשים. אולם לדעת רש"י והרמב"ן, אף בהר הבית הבנייה אסורה.

הראב"ד כותב, כי בנייה זמנית מותרת. מדברי הירושלמי יש מקום להבין, כי אף בנייה ליומיים אסורה; אך לדעת הראב"ד, אף בנייה העשויה למשך כל ימי חול המועד מותרת – וייתכן שרק בנייה מוקדמת לפני הזמן הנצרך אסורה לדעתו.

[1] זו לשון הספרי המובא במהדורה המופיעה בפרויקט השו"ת – פינקלשטיין ניו-יורק תשכ"ט.

[2] התנאים בפסחים (מג,א-ב) נחלקו אם יש לדרוש את המילה "כל" לרבות איסור לאו אף לתערובת חמץ (מהפסוק "כל מחמצת"). הגמרא מבארת, כי שיטת רבי אליעזר בדרשת מילה זו אף במקומות אחרים היא עקבית, וכמותו יש להסביר את הברייתא האוסרת הקטרת שאור אף בכלשהוא, מדרשת המילה "כל שאור". מדברי הרמב"ם נראה, כי הוא פוסק כדעת ר"א, שהרי בהקטרת שאור הוא כותב שישנו איסור בכלשהוא (איסורי מזבח ה,א); והוא אף מונה את איסור אכילת תערובת החמץ כמצווה בפני עצמה (סהמ"צ לאוין קצח), וכך נראה להבין מדבריו בהלכותיו (חמץ ומצה א,ו), וכפי שמבינים בדעתו הכס"מ שם, והטור או"ח סימן תמב. הטור מציין, כי כך היא גם דעת העיטור והרי"ץ גיאת. אבל מדברי הה"ג (סימן יא) והרי"ף (פסחים שם) משמע כי פוסקים כחכמים, כפי שגם מעיר הראב"ד בהשגה על הרמב"ם (חומ"צ שם), וגם הרמב"ן בהשגה על ספר המצוות (שם) כותב כי ההלכה היא כחכמים, וכן דעת הרא"ש בפסחים שם. גם בדעת הרמב"ם יש המסבירים כחכמים (ראה מגיד משנה חומ"צ שם; לח"מ איסורי מזבח שם; ערוך השולחן או"ח סימן תמב). נראה, כי אם הרמב"ם סובר שיש לדרוש מהמילה "כל" לרבות לגמרי, כדעת ר"א, ואיסור עשיית אכסדרה הוא מן התורה, הרי שמריבוי "כל עץ", היה עליו לרבות אף לחיוב מלקות. מכיוון שהרמב"ם אינו מזכיר חיוב מלקות, יש מקום להבין שהאיסור אינו אלא מדרבנן, וכך היא שיטת הכס"מ. אמנם, יש מי שמבין, כי האיסור לדעתו הוא אכן מן התורה, אלא שהוא אינו פוסק כר"א לעניין דרשת המילה "כל", ועל כן הריבוי אינו לחיוב מלקות (סדר למשנה על הלכות ע"ז שם, ומביאו המנחת חינוך מצווה תצב). לדבריו, ראב"י אכן סובר כדעת ר"א שיש לחייב מלקות, אך בזה הרמב"ם פסק שלא כמותו (ויש לציין, כי היראים סימן שעו, גורס ר"א במקום ראב"י). אמנם, הרמב"ם (שביתת עשור ב,ג) פוסק כר' יוחנן הסובר שחצי שיעור אסור מן התורה מדרשת המילה "כל" (יומא עד,א); ואם נאמר כי הוא פוסק כר"א, מסתבר לומר כי הוא אינו מקבל את החלוקה המובאת בדברי התוספות (פסחים שם) בדעת ר' יוחנן, בין לימוד לעניין איסור ללימוד לעניין מלקות (שהרי אין חיוב מלקות בפחות מכשיעור). ייתכן לומר, כי הרמב"ם מקבל את לימודו של ר"א רק למקרה שאוכל כשיעור, וע"כ הוא מוסיף את התנאי של תכא"פ לתערובת חמץ; ואף בנטיעה שהיא עיקר האיסור, יש מקום לדמותה לאכילה בכשיעור, משא"כ לבנין אכסדרה שהיא נדרשת מריבוי, אך בכ"ז אין היא מעיקרה ואין ללקות עליה.

[3] יש מי שמסביר בדעת הראב"ד, כי להבנתו התירוץ בגמרא המעמיד את דברי משנתנו "באכסדראות של בניין", משמעותם שאכסדראות אלו אכן היו מעץ (בניגוד להבנת הרמב"ם והמפרש, שהכוונה היא לאכסדראות של אבן), אלא שהן היו מותרות מאחר שהיו עשויות בבניין וקבועות, ודווקא דבר ארעי נאסר (מרכבת המשנה ע"ז שם). אולם הסבר זה נראה מוקשה, הן מחמת הסברה (כפי שכותב שם מרה"מ עצמו), והן מבחינת המשך דברי הראב"ד, המתרץ לגבי קושיות אחרות "לשעתה היתה" – ואם כן, בנייה ארעית מותרת גם לדעתו (וראה עוד להלן).

[4] בדעת הראב"ד יש מקום להסתפק, שכן הדוגמא הנוספת המובאת בדבריו, בנוגע לבימה של עץ, אינה דבר המאהיל; ובהשגתו בהלכות בה"ב הוא מביא הסבר אחר בנוגע למקום האיסור – אך ייתכן שהראב"ד מביא כמה טעמים לביאור הסיבה שלא היה קיים החשש במקרים הללו, ואין הוא מתכוון לומר שהטעמים הללו הם הטעמים היחידים.

[5] בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן סה אות יא) רוצה לומר, כי דעת הרמב"ם היא לאסור מדרבנן כל בניין בהר הבית (וכן מסביר בספר עיר הקודש והמקדש חלק ד פרק יג). לדבריו, אף הראב"ד שכתב להיתר, התכוון להיתר מדין התורה, אך מדרבנן אסור. אולם מפשטות דברי הראב"ד המתיר ללא כל סייג, משמע שזהו היתר גמור; וכך היא גם ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם, וכפי שמבינים בדעתו הכסף משנה והרדב"ז (בה"ב שם) ואחרונים רבים.

[6] אין צורך לומר שרש"י והרמב"ן פסקו בניגוד לדעת ראב"י, שכן אף בדברי ראב"י ניתן לפרש כי לשון "עזרה" נאמר בניגוד לסיפא, המרבה איסור לגבי במה, אך לא בניגוד לת"ק.

[7] לפי ראב"י היתה שם מעלה ולא היו שם פספסים. ייתכן לומר, לפי הגרסה בספרי שת"ק אינו מזכיר איסור בנייה כלל (או אף אם נאמר לפי הגרסה שהוא מזכיר איסור זה, כי האיסור הוא רק במבנה שלם), כי דעת ראב"י היא לשיטתו, שישנו איסור בנייה בעזרה, ועל כן אין לשים שם פספסים, ואילו ת"ק סובר, כי יש רק איסור נטיעה, ועל כן אין כל מניעה בעשיית פספסים מעץ במקום.

[8] ייתכן לומר, כי בזה נחלקו ת"ק וראב"י – לדעת ת"ק דווקא בנייה במחובר אסורה, כמו בניית בית, ועל כן ניתן להביא לעזרה את הבימה; ואילו ראב"י אוסר אפילו אכסדראות שיובאו מבחוץ (וראה בכס"מ בה"ב א,ט, שרוצה לומר כי אף הכלונסאות עליהם נאמר במשנה שהיו קבועים – לא ממש היו קבועים). ויש מי שמביא בהסבר המחלוקת, כי לדעת ראב"י אף בנייה זמנית אסורה, משא"כ ת"ק אוסר רק בדבר קבוע (הר המוריה על הרמב"ם בה"ב שם אות כא).