בנין המקדש – מצות עשה

בס"ד

מצות בניית המקדש

   למרות המרכזיות של בית המקדש בתפילותינו ובכל חלקי התורה, לפיה ניתן היה להניח, כי בניית המקדש היא דבר מובן מאליו; נראה שמצוה זו אינה מספיק מוכרת לציבור, ועל כן יש צורך בביאורה. צורך זה אינו חדש רק בימינו. כבר בתקופת הראשונים אנו מוצאים דיון בשאלה, אם יש מצוה בבניית המקדש. עצם ההכרח בקיומו של המקדש, לא הוטל מעולם בספק, אולם השאלה שנידונה היתה, האם יש ערך לעצם בניין המקדש, כמטרה בפני עצמה או שמא המקדש הוא הבית שבו יש לעבוד את ה', להתפלל ולהקריב לו קרבנות, ובנייתו אינה אלא אמצעי בשביל קיום המצוות בתוכו.

 

בניין המקדש – מצוה בפני עצמה

הרמב"ם בספר המצוות (עשה כ) מוכיח מדברי הספרי בפרשת ראה, כי המקדש אינו רק אמצעי: "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה". הרמב"ם מוסיף לבאר (שם ובהקדמתו לספר המצוות), כי עשיית השולחן והמנורה והמזבח אינם מצוות בפני עצמם, אלא כולם נכללים במצות בניין המקדש, והם אינם אלא פרטים מתוך המצוה. כדעת הרמב"ם כותבים גם מוני מצוות נוספים (הסמ"ג סימן קסג; חינוך מצוה צה).

גם מדברי הרמב"ן נראה, כי הוא מסכים שיש מצוה בבניית המקדש, אולם בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם (מצוה לג) הוא מעיר, כי אין לראות את בניית המזבח ושאר הכלים כחלק ממצות בנין המקדש, משום שמקריבים אף על פי שאין בית (משנה עדויות ח,ו), וממילא ניתן לבנות את המזבח – והוא הדין לשאר הכלים – גם בלי לבנות את המקדש עצמו. לדעתו, אין למנות את בניית המזבח ושאר הכלים בתור מצוות בפני עצמן, משום שאין הם אלא הכשר מצוה למצוות המתקיימות בהם: המזבח להקרבת הקרבנות, השולחן לעריכת לחם הפנים, המנורה להדלקת הנרות, מזבח הזהב להקטרת הקטורת. מסיבה זו לדעתו אין למנות את הכנת בגדי הכהונה כמצוה בפני עצמה, משום שיש איסור לעבוד ללא בגדי הכהונה, אך לדעתו אין מצוה בעצם לבישת הבגדים או בהכנתם; וגם זה אינו אלא "הכשר מצוה". הרמב"ן מונה כמצוה בפני עצמה את הכנת הארון, בו יש לשים את לוחות הברית, משום שאין מצוה המתקיימת על ידי הארון, ואין לראות אותו כהכשר מצוה בלבד.

הרמב"ן בתחילת בהשגתו מבאר, כי בעל ההלכות גדולות במנין המצוות שלו (בפתיחה לספרו) אינו מונה את עשיית הבגדים כמצוה, ועל פי זה הוא מבסס את שיטתו הנזכרת. אולם מעיון בדברי הבה"ג נראה, כי אין כל ראיה מדבריו, שהוא סובר כדעת הרמב"ן בזה. החלק האחרון של מניין המצוות של הבה"ג, הוא "פרשיות חוקים ומשפטים המסורים לציבור", אותם הוא מונה כחלק מתרי"ג המצוות. אחת הפרשיות הנזכרות היא: "פרשת משכן וכל כליו, ושמן המאור, בגדי שרד, קידוש כהנים וחינוך מזבח" (אות ד). הכללת בגדי הכהונה יחד עם פרשת המשכן אכן אינה מתיישבת עם דברי הרמב"ם המונה כשתי מצוות נפרדות את בניין המקדש ואת לבישת בגדי הכהונה, אולם ניתן להבין בדעתו, כי מצוה זו נכללת במצוה הכוללת של עשיית הדברים לצורך המקדש ועבודתו – ומאזכור כל הפרטים הללו יחד בדבריו, מסתבר להבין בדעתו כדברי הרמב"ם, שכל אחד מהפרטים מהווה חלק ממצוה אחת גדולה, ולא כדברי הרמב"ן, הרואה ברבים מהפרטים הכשר מצוה בלבד.

בספר יראים (לרבי אליעזר ממיץ, מבעלי התוספות) אין אנו מוצאים כלל את מצות בנין המקדש, למרות שאנו מוצאים בו פרטים הנוגעים לעבודת המקדש; ונראה להבין בדעתו, כי בנין המקדש הוא דבר מובן מאליו, שאין צורך להזכירו, ואין צורך לצוות על בניינו. כך גם נראה לומר בדעתו בנוגע למלך, שהוא מזכיר מצוות ואיסורים לגביו (כתיבת ספר תורה, איסור ריבוי נשים), אך הוא אינו מזכיר את עצם מינויו כמצוה בפני עצמה. דברי הספרי על שלושת המצוות שעם ישראל נצטוה בהם, מובאים בדבריו (סימן תלה) במצות מחיית עמלק, ונראה להבין בדעתו, שאין הכרח להבין את לשון "מצוות" האמור בכתוב כמצוות שיש למנותם בפני עצמם, אך הדבר ברור שיש לעשותם.

 

סיכום: מצות בנין המקדש היא מצות עשה מן התורה.