בית כסא במקדש

בס"ד

בית כסא במקדש

המשנה בתחילת תמיד המתארת את טבילתו של בעל הקרי מציינת, כי היה במקום "בית כסא של כבוד". מהו מקומו של בית כסא במקדש? מסתבר, כי היה צורך בקיומם של בתי כסא, עבור עולי הרגל הרבים; אולם מאידך גיסא יש לברר ביחס לכבוד הראוי למקום, כיצד ניתן להעמידם שם, והיכן יש לעשות זאת.

 

ייעודו של בית הכסא שבמשנתנו

בית הכסא המצוין במשנתנו, מוזכר אגב טבילת הטמא, ומסתבר כי הוא היה משמש את היורדים לבית הטבילה. הרא"ש בביאורו לתמיד (כו,א ד"ה ובית הכסא) כותב, כי מכיוון שבעל קרי אשר לא הטיל מים קודם טבילתו – "כשיטיל את המים טמא", כפי שאומרת המשנה במקוואות (ח,ד); על כן עשו בית כסא במקום זה, כדי שיטיל מים קודם טבילתו. כך גם נראה להבין מדברי פסקי התוספות (אות ג) "בעל קרי יטיל מים קודם טבילה"; וכך מסבירים כמה מהמפרשים (באר שבע; מלאכת שלמה; תפארת ישראל). לכאורה יש ללמוד מדבריהם, כי לולא הצורך בהטלת מים קודם הטבילה, לא היו מקימים במקום זה בית כסא; וכהנים שהיו זקוקים להיפנות במשך היום, היו צריכים לצאת מן המקדש.

בגמרא בחולין (כד,ב) מבואר, כי לדעת ר' יוסי רק חולה וזקן המטילים מים לאחר טבילתם נטמאים, אבל ילד ובריא לא; וכך פוסק הרמב"ם (שאר אבות הטומאה ה,ז). מכיוון שחולה או זקן לא בהכרח פסולים לעבודה, כמובא בגמרא בבבא קמא (קי,א), שייתכן שהם יכולים "לעשות על ידי הדחק" (וברמב"ם כלי המקדש ד,ח); יש לומר לפי המבואר עד כה, כי את בית הכסא התקינו לדעת רבי יוסי, בגלל כהנים חולים או זקנים.

טעם אחר להימצאות בית הכסא בסמוך לבית הטבילה, מובא בדברי הסמ"ג (עשה קסג). לדבריו, מכיוון שהעושה צרכיו במקדש צריך לטבול, כדברי המשנה ביומא (כח,א), על כן התקינו את בית הכסא בסמוך למקום הטבילה. לפי דבריו יש לומר, כי בית הכסא לא היה מיועד רק לכהן הנטמא, אלא לכל הנדרש לכך.[1]

 

בית הכסא – דווקא בחול או גם בקודש?

בית הכסא מוזכר במשנתנו, בסמוך למדורה: "ומדורה היתה שם ובית כסא של כבוד…". הראשונים חלוקים לגבי מקום הימצאות המדורה – האם היא היתה בתוך המחילה, או בתוך בית המוקד. אולם לגבי בית הכסא נראה מהירושלמי (פסחים פ"ז הי"ב), שם נידונה קדושת המחילה, ע"פ דברי משנתנו, כי בית הכסא היה בתוך המחילה. לדברי הירושלמי, רבי אמי בשם ריש לקיש רוצה להוכיח, כי המחילות היו חול, מכך שהיה שם בית כסא. אולם רבי יוסה דוחה את דבריו, שכן הצואה אינה מהווה טומאה, ואין בה אלא משום נקיות.

לפי דברים אלו נראה לכאורה, כי אין איסור להעמיד בית כסא במקדש, שהרי הצואה אינה מטמאה. אמנם, בפועל בית הכסא הנזכר לא היה בתוך השטח המקודש, שכן המחילות לא נתקדשו – אך העמדת בית הכסא במקום זה לא היתה בגלל היותו בלתי מקודש, אלא בגלל הטעמים הנ"ל.

כך גם אנו מוצאים בדברי הריטב"א (יומא כח,א ד"ה כל), המזכיר את הצורך בטבילה למי שמסיך את רגליו כאשר הוא נמצא "לפנים מן העזרה באותן לשכות, כגון לשכת פרהדרין וכיוצא בו". דברי הריטב"א נאמרו, לפי השיטה (כמותה סוברים רש"י ותוספות ביומא ל,א), שעל כל כניסה לעזרה יש חיוב טבילה – אף אם הכניסה אינה לצורך עבודה. לפי שיטה זו, אם הכהן יצא להסך את רגליו, הרי ממילא עליו לטבול – בגלל עצם כניסתו למקדש; ועל כן מוכרחים לומר, כי המדובר בהסכת רגליים הנעשית בתוך המקום המקודש עצמו. אמנם, הריטב"א עצמו (שם ל,א ד"ה אין) מסכים לדעת ר"י, שחיוב הטבילה נאמר דווקא בכניסה שהיא לצורך עבודה; וכך משמע גם מדברי הרמב"ם (וראה שערי היכל על יומא מערכה סב). לפי שיטה זו, חיוב הטבילה בגלל עשיית הצרכים, שייך גם כאשר הכהן יצא מהמקדש לשם כך, וחזרתו למקדש לא נועדה לצורך עבודה.

 

בית כסא של כהן גדול

בגמרא בע"ז (יז,א) מוזכר בית כסא של כהן גדול; אך לא מוזכר באיזה מקום היה בית זה. לדברי רש"י שם (ד"ה לכה"ג), המדובר בבית כסא בלשכת פלהדרין, בה היה הכהן הגדול בשבעת הימים קודם יום הכיפורים; וכך נראה מתוספות שם (ד"ה מהו), המבינים כי המדובר בדבר שהוא בהר הבית. נראה, כי דברי התוספות הם לשיטתם (יומא ו,א ד"ה מביתו), שלשכת פלהדרין היתה בהר הבית ולא בעזרה, וגם מרש"י ביומא שם מוכח, שלשכה זו לא היתה בקודש.

אמנם, לדעת הראב"ד (תמיד כח,א בנדפס) לשכה זו היתה במקום מקודש; וכך הוא בציורו של הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (וכך עולה מדברי הריטב"א הנ"ל, וכן הוא בתוספות רי"ד יומא כה,א). לשיטת הרמב"ם, ישנה מצווה על הכהן הגדול בכל השנה לשבת בלשכתו המיוחדת שבמקדש (כלי המקדש ה,ז); ומסתבר, כי בית הכסא האמור בגמרא נעשה עבורו לכל ימות השנה, וייתכן שאף הוא היה בעזרה.

 

הכנסת מי רגלים במקדש

בברייתא בכריתות (ו,א, מוזכרת גם בזבחים צה,א) נאמר, כי "אין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד". לכאורה, ניתן להוכיח מדברים אלו, כי אין לעשות בית כסא במקדש.

בשיטה מקובצת בכריתות (שם אות כח) הביאו פירוש בשם התוספות, כי המדובר בעשב ששמו כן, ועל כן הדבר מגונה להכניס אותו לשם עשיית הקטורת (ובדומה לזה יש פירוש המובא בכלבו סימן לח, כי המדובר במעיין שכך נקראו מימיו). לפי פירוש זה, אין כל מניעה בעשיית בית הכסא במקדש. אולם פירוש זה נראה מוקשה, מכיוון שהגמרא בזבחים (שם) מביאה את הברייתא מכריתות, ומקשה ממנו על עצם דין כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת בעזרה, מכיוון שדם חטאת צריך שיעבירו עליו את שבעת הסממנים המנויים במשנה בנידה (סא,ב), כאשר אחד מהם הוא מי הרגליים. תירוצה של הגמרא בזבחים הוא, שמבליעים את מי הרגליים (כמו שעושים לשאר הסממנים), ברוק תפל. בגמרא בנידה (סג,א) מוכח, כי מי הרגליים המנויים בסממנים אלו, הם מי רגליים ממש, שכן הגמרא דנה בשאלה אם המדובר בשל ילד או של זקן וכו'. וכך כותב בתוספי הרא"ש בנידה (שם), לדחות את הפירוש הנזכר.

לכאורה יש מקום לומר, כי כשם שלומדים בדיני מורא מקדש את איסור הרקיקה בקל וחומר (ממנעל או משק – ברכות סב,ב); כך יש ללמוד בקל וחומר את האיסור להיפנות בהר הבית, ולא רק במקדש. אמנם, יש מקום לחלק בין דבר שאינו מכבוד המקום, ועל כן יש להיזהר בו; לבין דבר שהוא צורך טבעי, ואין אנו רוצים להקשות על עובדי המקדש שלא לצורך. כך גם אנו מוצאים לגבי הרקיקה, כי הרמב"ם כותב (בה"ב ז,ב) "אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו" (כדין מי שנזדמן לו רוק בתפילתו – ברכות כד,ב) – ואין הוא מחייבו למהר לצאת לשם כך משטח הר הבית. אדרבה, יש מקום להעדיף שיהיה בית כסא במקום קרוב, כדי שהכהנים יוכלו להיות נקיים ומוכנים לעבודתם (וסברה זו מובאת בכמה ספרים – חקר הלכה דף מג; חשוקי חמד סוכה כט,א, מגילה כז,א). לפי טעם זה מובן, מדוע אין מביאים מי רגלים למקדש, למרות ההיתר להיפנות במקום.

אמנם, ייתכן להסביר באופן אחר, כי יש לחלק בין גדרי הקדושה, בגללה אין כל מניעה להיפנות במקום; לבין גדרי הכבוד, מטעמם יש לאסור את הדבר. מדברי הירושלמי הנ"ל משמע, כי אין כל מניעה בקיומו של בית כסא בשטח מקודש; אך ייתכן לומר כי בהצבת בית הכסא במחילה, אין פגיעה בכבוד המקום, גם אם הוא מקודש. אולם בהקמת מבנה אשר מיוחד לשימוש זה, יהיה משום פגיעה בכבוד; ואף בהבאת מי רגלים למקדש, יש משום פגיעה בכבוד; פגיעה אשר אינה קיימת, כאשר מים אלו מעורבים ברוק תפל.[2]

 

סיכום

בתוך המחילה בה נמצא היה בית הטבילה, היה "בית כסא של כבוד". בית הכסא היה סמוך לבית הטבילה, על מנת שהטובל יוכל להטיל מים קודם הטבילה (רא"ש); או על מנת שהמסיך את רגליו יוכל לטבול (סמ"ג). לדברי הירושלמי, בית הכסא אינו טמא, ועקרונית הוא יכול להיות במקום מקודש. ייתכן, שבית הכסא של הכהן הגדול המוזכר בבבלי היה במקום מקודש. אמנם, לכתחילה אין מכניסים מי רגלים למקדש (בפני עצמם), מפני הכבוד; ואין ראיה כי ניתן להעמיד בתי כסא נוספים פרט לבית הכסא שהיה במחילה.

 

 

 

[1] המפרש (ל,ב דיבור ראשון) כותב, כי היו בתי טבילה רבים במקדש, כדי שהכהנים יוכלו לטבול בהרבה מקומות. אם נאמר כי סמיכות בית הכסא לבית הטבילה נועדה עבור הטלת המים קודם לטבילה; הרי שיש לומר כי כשם שהיו הרבה בתי טבילה – כך גם היו הרבה בתי כסא (אלא אם כן נאמר, שהיה רק אחד המיועד לבעל קרי שהוא חולה או זקן). אולם אם נאמר כי בית הכסא היה בסמוך לבית הטבילה, על מנת שניתן יהיה לטבול לאחר עשיית הצרכים; יש לומר כי בתי הטבילה הנוספים, נועדו לטבילות מסיבות אחרות, ואין צורך לומר שהיו בתי כסא נוספים. עכ"פ, אין כל ראיה כי ראשונים אחרים מסכימים לדברי המפרש.

[2] יש מי שמביא ראיה מדברי הירושלמי הנ"ל, כי אין לאסור עשיית צרכים בתוך הסוכה, כשם שבמקדש הדבר מותר (שו"ת לחם שלמה סימן קיב); ובניגוד לפוסקים אשר מחמירים ואוסרים אפילו להשתין בכלי בתוך הסוכה (חיי אדם כלל קמ"ז סעיף ב; קצוש"ע סימן קלה סעיף ב; מ"ב סימן תרלט סק"ט). אולם יש מי שכותב לדחות את דבריו, ולדעתו אין להביא ראיה מהמקדש, שם לא החמירו בדיני דרבנן ("אין שבות במקדש"), ועל כן התירו בשעת הצורך את הדבר (שו"ת לבושי מרדכי סימן א, הנדפס לאחר חידושיו לנדרים). דחייה זו מבוססת על ההנחה, כי האיסור בעשית הצרכים (עכ"פ לדעת ר' יוסה בירושלמי) הוא מדרבנן. אולם אם נאמר כי איסור זה הוא מן התורה, הרי שאף במקדש לא יהיה מקום להקל בדבר (מהגמרא בשבת כב,א "אבוהון דכולהו דם", משמע לכאורה שביזוי מצווה הוא דאורייתא, ואכמ"ל); ובתבואות שור (יג,ב) כותב, כי מדין תורה "והיה מחניך קדוש" אסור להיפנות בתוך בית מדרש. אמנם, הרמב"ם מביא דין זה רק במחנה מלחמה (מלכים ו,יד-טו), ויש מקום לחלק בין מחנה כזה שמטבעו הוא עראי, והאדם הנמצא שם ממילא הולך ממקום למקום, לבין מקום עם קדושה קבועה, שאף לנמצאים בו אנו מקילים בתנאים מסוימים (כאכילה ושתיה לת"ח בבית מדרש).