בדיקת חמץ שלושים יום קודם לפסח

בס"ד

בדיקת חמץ שלושים יום קודם הפסח

פסחים דף ו עמוד א: ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום – אין זקוק לבער, תוך שלשים יום – זקוק לבער, אמר אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער – לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור – אין זקוק לבער. אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו מראש השנה נמי? אלא אמר רבא: הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער – לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור – אפילו מראש השנה זקוק לבער. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: העושה ביתו אוצר, קודם שלשים יום – אין זקוק לבער, תוך שלשים יום – זקוק לבער. וקודם שלשים נמי לא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו, אבל דעתו לפנותו – אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער.

רש"י: קודם שלשים יום – לפסח, ולקמן מפרש כנגד ששואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, ומאז חל עליו להיזהר בצרכי הפסח. דעתו לחזור – בימי הפסח. אפילו מראש השנה נמי – דכי הדר ביה בימי הפסח – עבר עליה, וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה, שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו, וכשראהו – עובר עליה. אוצר – שהכניס שם תבואה, ותחתיה חמץ, ואמרינן לקמן: חמץ שנפלה עליו מפולת – הרי הוא כמבוער. תוך שלשים זקוק לבער – דלכתחלה לא זהו ביעורו. קודם שלשים – לא חלה חובת ביעור עליו, וכי מטי ההיא שעתא – לא מחוייב, כדאמרן, דהא נפלה עליו מפולת.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יט: המפרש בים והיוצא בשיירה תוך שלשים יום זקוק לבדוק, קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק, ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך יצא שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער, ואם אין דעתו לחזור אינו צריך לבדוק, וכן העושה ביתו אוצר, תוך שלשים יום זקוק לבדוק ואחר כך כונס אוצרו לתוכו, קודם שלשים יום אם דעתו לפנותו קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר, ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח אינו צריך לבדוק.

חידושי הר"ן: אי דעתו לחזור אפילו מר"ה נמי, כתב רש"י ז"ל דכי הדר בימי פסח עבר עליה… ואינו ברור אצלי דודאי כל אינו זקוק לבער דאמרי' הכא, ביטול מיהא בעי, דאי לא כיון שהוא ברשותו בפסח נמצא עובר עליו דקרינן בי' בכל גבולך, וראיה לדבר דהא מדמינן ליה להעושה ביתו אוצר, ולא עדיף אוצר מנפלה עליו מפולת דאמרי' לקמן דצריך שיבטל בלבו, אלא כך ראוי לומר דקודם ל' יום לא הזקיקוהו חכמים לבער, ובביטול דסגי מדאורייתא סגי ליה, ומקשי' אי דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי ראוי שיבער דילמא אתי למיכל מיניה, ומסקינן דאה"נ, אלא דקודם ל' ואין דעתו לחזור בביטול בעלמא סגי ליה דהא לא אתי למיכל מיניה, אבל תוך ל' כיון שחלה עליו חובת ביעור (אוקימנא) [חייבוהו] לבער, זה נ"ל. שם לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור וכו', איכא מאן דפריש שאין דעתו לחזור היינו שאין דעתו לחזור כלל עד לאחר הפסח אבל דעתו לחזור בין בתוך הפסח בין קודם הפסח צריך לבער שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהא לו פנאי לבער, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חמץ ומצה, ולפ"ז הא דאמרינן בירוש' לא אמרן אלא בשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אפילו קודם ל' יום זקוק לבער, פליג אגמ' דילן, אבל לפי פרש"י ז"ל שפירש דדעתו לחזור ואין דעתו לחזור דקאמרינן היינו בתוך הפסח, איכא למימר דלא פליג, דירוש' הכי קאמר ל"ש דאין זקוק לבער אלא בשדעתו לחזור קודם הפסח אבל אין דעתו לחזור עד תוך הפסח, אפילו קודם ל' יום זקוק לבער.

ירושלמי פסחים פרק א הלכה א: היוצא לפרש קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק. בתוך שלשים צריך לבדוק. הדא דתימר בשיש בדעתו לחזור אבל אין בדעתו לחזור אפילו קודם לשלשים יום צריך לבדוק ובספק אבל בודאי אפי' מראש השנה. א"ר בא ואפי' יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור.

בית יוסף אורח חיים סימן תלו: תמיהא לי כיון דדעתו לחזור אמאי לא חיישינן קודם ראש השנה נמי לכן נראה לי דמראש השנה פירושו מתחלת השנה כלומר אם בא לפרש בים ולצאת בשיירא תיכף שעבר הפסח אם דעתו לחזור אף על פי שיש שנה אחת עד שיגיע הפסח צריך לבדוק… וכתב עוד דמשמע מפירוש רש"י דדוקא בשלא ביטלו והלך לפי (עי' ב. רש"י ד"ה בודקין) שפירש דטעמא דבדיקה הוא כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא מיהו מכל מקום צריך לבדוק משום מצות בדיקה דתיקון בליל ארבעה עשר אפילו היכא דביטלו משום דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תלו: המפרש מיבשה לים או יוצא בשיירא… ואם דעתו לחזור קודם הפסח, צריך לבדוק ואח"כ יצא, דחיישינן שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער… וי"א דקודם ל' יום שא"צ לבדוק היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח, ואף על פי שדעתו לחזור קודם הפסח או אחריו, אינו צריך לבדוק כיון שהוא קודם ל' (וכשיגיע פסח יבטלנו)…

ט"ז: נראה דזה מיירי ביוצא לדרך רחוק ומכוין חזרתו ליום א' קודם פסח ואז חיישינן לזה משא"כ אם יכול לבוא יומים לפני הפסח בשופי לא חיישי' שמא יבוא לידי איזה סיבה שיתעכב דא"כ אין לדבר סוף וכ"ש בעושה ביתו אוצר דמיירי דוקא בכה"ג…

מגן אברהם: וא"ת כל היוצא לדרך ודעתו לחזור אפי' זמן רב קודם הפסח יצטרך לבדוק הא לא קשיא דדוקא מפר' לים או יוצא בשיירא חיישי' שמא ישתהא עד סמוך לפסח אבל בדרך לא חיישי'…

משנה ברורה: ודוקא במפרש לים או יוצא בשיירא לדרך רחוקה אפילו דעתו לחזור זמן רב קודם פסח חיישינן שמא ישתהא אבל יוצא לדרך קרובה אפילו בתוך ל' יום לא חיישינן ומ"מ הכל לפי הענין דלפעמים אפילו בדרך קרובה אם מגביל זמן ביאתו בצמצום קרוב לזמן הבדיקה חיישינן שמא ישתהא וצריך לבדוק מקודם ויש מקילין בזה. ולמעשה יש לדון לפי קירוב וריחוק המקום… וי"א דקודם וכו' – דעה זו בא להקל ולשונו מגומגם קצת ור"ל דמה שאמרנו דקודם שלשים יום א"צ לבדוק הוא אף כשדעתו לחזור קודם הפסח ורק שלא יהיה דעתו לחזור בתוך הפסח דדעה זו לא ס"ל מה שכתב לעיל דחיישינן שמא יבא ע"פ בין השמשות וכו'… ולענין דינא פסקו הרבה אחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה ומ"מ במקום הדחק כגון שיצא מביתו עם השיירא וכה"ג יש לסמוך אדעה אחרונה ואינו צריך לחזור אם אין דעתו לבוא תוך הפסח…

שער הציון: ואף דיוכל לבטל קודם פסח, כיון שהוא בדרך על הים או בשיירא חיישינן שמא ישכח לבטל, [עיין שם במהרש"א ומהרש"ל ומגן אברהם כאן מה שבארו בכונת רש"י]: הלבוש השמיט היש אומרים לגמרי, והסכים עמו האליה רבה, מחמת דרוב פוסקים פירשו כדעה ראשונה, וכן הפרי חדש כתב דיש להחמיר כדעה ראשונה, וכן איזה שארי אחרונים, אכן הגר"א בביאורו מצדד להורות כדעה אחרונה, ועל כן יש לסמוך על זה בשעת הדחק, וכן כתב הגר"ז.

ערוך השולחן: ולענ"ד נראה דהרמב"ם יפרש הש"ס שלנו בחמץ וודאי דהירושלמי בעצמו אומר דתמיד חייב לבדוק אמנם בשאין דעתו לחזור כלל יודה הירושלמי שיבטלנו במקומו ודיו ויש ראיה מלשון הש"ס דמיירי בחמץ וודאי מדאומר זקוק לבער ולא אמר זקוק לבדוק כלשון הירושלמי דבדיקה היא על הספק וביעור הוא על הוודאי ואף שהרמב"ם עצמו כתב לשון לבדוק לא חשש לזה הפרט לשנות לשונו מבכל הפרקים אבל בספק יוכל להיות דמודה הרמב"ם לרש"י והטור ויפסוק הרמב"ם כר' בא דבוודאי אפילו דעתו לחזור קודם הפסח חייב לבער ולפ"ז לא יחלוקו רבותינו לדינא אלא בפירושא דגמ' דרש"י והטור מפרשי בספק והרמב"ם יפרש בוודאי אמנם אם כה ואם כה לדידן לדינא בוודאי יש להחמיר בכל ענין ובספק יש להורות כרש"י והטור כיון דהירושלמי מסייעי להו.