ארבע כוסות למי שאינו אוהב יין

בס"ד

ארבע כוסות למי שאינו אוהב יין

 

שאלה: אדם שאינו אוהב יין וגם לא מיץ ענבים, אולם אין לו בעיה רפואית כלשהיא המונעת ממנו לשתות. האם הוא מחויב להתאמץ בשביל לשתות יין בארבע הכוסות של ליל הסדר – או שמא הוא רשאי לשתות מיץ הנחשב לחמר מדינה במקום זה?  

 

תשובה: עדיף שישתה מיץ הנחשב לחמר מדינה, שאין לו צער בשתייתו, ויוכל ליהנות ממנו.

 

  1. תקנת ארבע הכוסות – דרך שמחה והנאה

בגמרא בפסחים (קח,ב) מופיעה מחלוקת בנוגע לחיוב שתיית ארבע הכוסות: "תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא, מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו…". לכאורה, קושייתו של רבי יהודה על "התועלת" לתינוקות אינה ברורה. אם חכמים תקנו שעליהם לשתות, הרי שיש לקיים את התקנה – גם אם אין בכך "תועלת".

הרשב"ם מבאר, שהתינוקות פטורים מן המצוות, ועל כן איך תועלת. דברים אלו נראים תמוהים, כפי שתמה עליו המהר"ם חלאוה במקום, שהרי ברור שגם לדעת תנא קמא אין חיוב מן הדין לתינוקות; ועל כן הוא מבאר, שאין הנאה לתינוקות משתיית היין – ובאופן זה מבארים רבים מהראשונים במקום (ר"ן, רבינו דוד, מאירי).

הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ז,ז) מביא את החיוב לשתות על האנשים והנשים ואינו מזכיר את החיוב על התינוקות, ונראה שפסק כרבי יהודה (וכמו שעומד על כך הפרי חדש במקום, הסובר שצריך לפסוק כחכמים – וכן נראה מתשובת הרא"ש כלל יד סימן ה). השו"ע (תעב,טו) כותב לגבי תינוקות, שמצוה שיהיה לפניהם כוס – ומבאר המשנה ברורה שהדבר אינו מעכב, מפני שלהרבה פוסקים ההלכה היא כרבי יהודה, וארבע הכוסות לא נתקנו עבור קטנים.

על פי הדברים הללו יש לומר, כי יש צורך מיוחד בהנאה משתיית היין – וכן עולה מלשון הרמב"ם בהמשך דבריו שם: "ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה – הכל לפי היין, ולפי דעת השותה".

 

  1. מי שאינו אוהב יין

בגמרא בנדרים (מט,ב) מסופר על רבי יהודה, שהיה שותה רק בקידוש ובהבדלה ובליל הסדר את ארבע הכוסות, והיה עליו לחבוש את ראשו מרוב כאבים שהיו לו, מפסח ועד עצרת (ובדומה לזה מסופר בירושלמי על רבי ינאי). על פי הדברים הללו כותב הרשב"א בתשובה (חלק א סימן רלח), כי כל מי שיש לו יין צריך לדחוק את עצמו לשתות – גם אם הוא אינו אוהב יין או שהיין מזיק לו; וכך פוסק השולחן ערוך (תעב,י).

המשנה ברורה במקום מבאר, שהכוונה היא למקרה שהוא מצטער בשתייתו וראשו כואב, אבל לא אם יפול למשכב – משום שאין זה דרך חירות. אולם לכאורה חלוקה זו אינה ברורה: האומנם הדבר נחשב לדרך חירות להצטער בשתייה? האומנם רק אם הוא יפול למשכב לא יהיה זה דרך חירות?

בשולחן גבוה על השולחן ערוך שם חולק על דברי הרשב"א ומבאר, שאין דרך חירות לשתות מה שהאדם אינו אוהב. לדבריו, יש להעמיד את הנהגת רבי יהודה ורבי ינאי כמתאימים לשיטה בירושלמי המסבירה את תקנת ארבע הכוסות באופן אחר מאשר בבבלי, אולם להלכה שיש צורך בדרך חירות כמובא בבבלי, אין לנהוג כפי שהם נהגו (וגם לא שייך לומר שיש להחמיר כמותם, שהרי החמרה זו נוגדת את הנהגת התקנה).

אפשרות נוספת בהסבר הנהגת רבי יהודה היא, שבאמת בשעת השתייה אכן היתה לו הנאה (ובפרט לשיטתו בגמרא שם, שצריך שיהיה ליין טעם ומראה, ולא כדעת חכמים הנפסקת להלכה, שדי ברביעית; וכפי שרבי יהודה בגמרא שם מתייחס לשתיין היין כקיום מצות השמחה בחג "אנשים בראוי להם – ביין") – ורק בשלב מאוחר יותר היו לו כאבים, שנמשכו עד עצרת. אולם מי שאין לו הנאה כלל, אינו צריך להתאמץ ולשתות (וראה בכיוון זה בשו"ת צמח יהודה חלק ג סימן קל, ומה שכתב שם בשם החזון עובדיה).

דינו של השולחן ערוך על הצורך להתאמץ ולדחוק את עצמו לשתות למי שאינו רוצה לשתות, מובא גם בחיי אדם (כלל קל) הכותב, שיכול למזוג את היין במים או לשתות מה שהוא חמר מדינה או יין צימוקים (ובדומה לזה כותב בקיצור שולחן ערוך קיט,י) – וכך גם כותב המשנה ברורה.

 

  1. חמר מדינה לארבע כוסות

אפשרות שתיית חמר מדינה במקום יין לארבע כוסות, אינה נזכרת במפורש בגמרא, אם כי בנוגע לקידוש הפוסקים נחלקו אם ניתן לשתות חמר מדינה במקום יין, ובנוגע להבדלה מפורש בגמרא שם, שניתן לצאת ידי חובה בחמר מדינה. מאחר שהכוס הראשונה של ארבע הכוסות היא כוס הקידוש, מסתבר לומר, שאם בקידוש יוצאים ידי חובה בחמר מדינה, הוא הדין גם לשאר ארבע הכוסות, שיוצאים בהם ידי חובה בחמר מדינה.

הרמב"ם מזכיר אפשרות שתייה של יין בלבד – ובפשטות, דבריו הם בהתאם לשיטתו, שלא ניתן לקדש על שיכר. גם השולחן ערוך (סימן תפג) המתייחס למקרה שאין לו יין בליל הסדר, מביא אפשרות של קידוש על הפת (על פי דברי הרי"ף המובאים בטור), ואינו מזכיר אפשרות של שימוש בחמר מדינה.

אמנם, הרמ"א שם על פי דברי המהרי"ל כותב, כי כשאין יין ניתן להסתמך על הפוסקים המתירים לקדש על חמר מדינה (כפי שכותב הרא"ש שהיא דעת רוב הגאונים), ולהשתמש בזה לארבע הכוסות. מסתבר, שהסתמכות זו נובעת גם מכך, שכל שתיית ארבע הכוסות אינה אלא תקנה מדרבנן, ועל כן יש מקום להקל בספקות האמורים בה (וכפי שגם נוהגים להקל בעניין קידוש על חמר מדינה בבוקר השבת יותר מאשר בלילה).

גם ביחס לדברים שכותב השולחן ערוך (תעב,יג), שאפילו עני המתפרנס מהצדקה צריך למכור את מלבושו או ללוות או להשכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות, המשנה ברורה מוסיף "של יין או חמר מדינה"; ונראה שבא לומר, כי די לו להתאמץ באופן זה בשביל חמר מדינה, והוא אינו מחויב לטרוח יותר מכך, בשביל להשיג יין. היחס לחמר מדינה כדבר הכשר לארבע כוסות נזכר במשנה ברורה (תפא,א על פי הפרי חדש שם) גם כטעם לאיסור שתיית משקה זה אחרי הארבע כוסות – משום שנראה כמוסיף על הכוסות.

 

  1. חמר מדינה למי שאינו אוהב יין

דברי הרמ"א על שתיית חמר מדינה לארבע כוסות, נאמרו על מקום שאין יין כלל, אולם במקום שיש יין, אך הוא אינו ערב לחיכו של השותה, ייתכן שלדעתו צריך להתאמץ ולשתות דווקא יין, כפשטות לשון השולחן ערוך. על מה באמת מתבססים החיי אדם והמשנה ברורה, הכותבים שניתן לקחת חמר מדינה במקרה זה?

ניתן לבאר בדעתם, כי זהו דבר רצוי להתאמץ ולשתות יין, אבל אם המאמץ יותר מדי קשה עבורו, הוא יכול לקחת חמר מדינה. אולם אפשרות אחרת היא, כי לאדם כזה, ששתיית היין עבורו כרוכה במאמץ, יש מקום להתיר אפילו לכתחילה לשתות את החמר מדינה – משום שבאופן זה השתייה מתבצעת בדרך של חירות עבורו. ובאמת, מאחר שאפשרות זו קיימת, יש מקום לומר, שדווקא אפשרות זו היא העדיפה, משום שהאפשרות האחרת מהווה פגיעה בדרך החירות, והיא אינה מתיישבת עם רצון חכמים שתקנו את התקנה; כפי שכתבו הראשונים בנוגע לתקנת השתייה לתינוקות – וכפי שהשולחן גבוה דלעיל חלק על עצם דברי הרשב"א ופסיקת השו"ע הנ"ל.