אסרו חג

בס"ד

אסרו חג

סוכה דף מה עמוד ב: אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום רבי יוחנן המכותי: כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח.

רש"י: איסור לחג – אגודה לחג. באכילה ושתיה – שקורא לחג עונג במאכל ומשתה, ויש אומרים: יום שלאחר החג.

מהרש"א: לפרש"י לשון איסור לא ידעתי לפרש ולולי פירושו נראה דאיסור כמשמעו שעושה לו איסור וגדר במצות אכילה ושתיה בחג דהיינו שלא לאכול אכילה גסה ושלא ישתכר יותר מדאי שאינו לש"ש והרי אותו מותר שלא אכל ושתה נחשב לו כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן ועד"ז אמרו בפ' הרואה פתח במזבח וסיים בשלחן מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר…

ירושלמי עבודה זרה פרק א: רבי ישמעאל אומר שלשה לפניהן ושלשה לאחריהן אסור וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר… חברייא אמרי טעמא דרבי ישמעאל משום בריה דמועדא. אמר רבי בא כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו הוא ממעט בשמחת אידו. מה מפקה מביניהון למכור לו דברים שאינן מתקיימין על דעת חברייא אסור על דעת רבי בא מותר. א"ר יודן קרייא מסייע למה דאמרי חברייא [נחמיה ט א] וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצום ובכי ובשקים ואדמה עליהם. ולמה לא אמר בעשרים ושלשה משום בריה דמועדא. אין נימר דהוה בשובתא לית יכיל דאת מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשובא. ומה בה ולית ר' חוניה מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה. א"ר יוחנן בר מדייא אנא חשב יתה ולא הוה בשובתא.

פני משה: משום בריה דמועדא. בריה לשון סעודה כמו הביאי הבריה ולא ברה אתם לחם. וכלומר שלאחר החג שלהם ג"כ עושין שמחה ומתענגין בסעודת המועד שלהן שנשאר והלכך אסר ר' ישמעאל אף לאחריהן דהם שייכים להחג וכיום איד הן… ולמה לא אמר בעשרים ושלשה. ולמה לא נאספו ביום כ"ג והלא לאחר החג הוא אלא משום בריה דמועדא מפני שרגילין לשמוח גם ביום שלאחר החג ולנוח בו אלמא יום שלאחריו כמו דשייך לחג דמי: אין נימר. וכי תימא דיום כ"ג שבתא הוה ולא היו יכולין לבא. לית יכול. אי אתה יכול לומר כן דיום כ"ג בתשרי יהיה בשבא לפי שאת מחשב דאם כ"ג בשבת אתה מוצא שהיה יום הכיפורים בחד בשבתא ואנן לא עבדינן תרי שבי בהדדי ואם ב"ד רואין שיבא יה"כ באחד בשבת מעברין לאלול כדי שידחה יה"כ לשני בשבת אלא ודאי לאו בשבת היה ומשום בריה דמועדא לא נאספו לבא: ומה בה. ופריך הש"ס דאי משום הא לא אריא דמה בכך שיהא חל יה"כ להיות בא' בשבת: ולית רב חוניה מיקל. וכי לא היה ר' חוניה מגנה למי שרוצה בשביל זה להעביר י"ה ממקומו ולדחותו ליום שלאחריו דס"ל דאע"ג דאיקלעו תרי שבי בהדדי אין מעברין לאלול ואכתי נוכל לומר דיום כ"ג בשבת הי': אנא חשביתה. חשבתי לפי חשבון קביעות השנים ולא היה באותו הזמן בימי עזרא כ"ג בתשרי בשבת אלא טעמא משום בריה דמועדא.

תוספות מסכת ראש השנה דף יט עמוד ב: משמע לפי שאז היה מוצאי סוכות נאספו ואי לאו דעברוהו ועשו סוכות בט"ו בו א"כ י"ד דירחא וח' דסוכות הרי כ"ב ויום כ"ג מוצאי סוכות ואין לומר דשבקוה לתעניתייהו משום מחרת י"ט ומשום כך המתינו עד כ"ד בו דמאז לא היו נוהגין בו ועוד שהרי דבר שבצבור היה אלא ש"מ דעברוה לאלול.

רמ"א אורח חיים סימן תכט סעיף ב: ונוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום אחר החג, והוא אסרו חג.

ערוך השולחן: דהנה שמחת החג כשמכוין לשם שמים עיקר השמחה בהקרבנות שלמי שמחה ואם בהתפעלות נפשו הקשורה לה' שמח ג"כ ביום שלאחריו ואוכל מהשלמים של אתמול דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד הוי התוספות דכאלו לבד הקרבנות בנה ג"כ את המזבח.

מגן אברהם: בב"י כאן משמע שמותר להתענות בו וכ"מ ססי' תצ"ד דדוקא אחר שבועות אסור משום שהוא יום טבוח וכ"מ בתענית דף י"ח ע"א דלא כב"ח מיהו בתו' ר"ה דף י"ט ע"ב משמע דהמנהג שלא להתענות.

משנה ברורה: אסרו חג – המנהג שלא להתענות בכל אסרו חג. ולהטיל איסור בבהכ"נ לצורך גדול מותר בניסן אף שאסור בתשרי.

תענית דף יז עמוד ב: הימים האלה הכתובין במגילת תענית – לפניהם ולאחריהם אסורין, שבתות וימים טובים, הן – אסורין, לפניהן ולאחריהן – מותרין. ומה הפרש בין זה לזה? הללו דברי תורה, ודברי תורה אין צריכין חיזוק. הללו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק. אמר מר: מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד. למה לי עד סוף מועד? לימא עד המועד, ומועד גופיה יום טוב הוא ואסור! אמר רב פפא כדאמר רב: לא נצרכא אלא לאסור יום שלפניו, הכי נמי – לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו.

חגיגה דף יח עמוד א: ומותרין בהספד ותענית שלא לקיים את דברי האומרין עצרת אחר השבת. והתניא: מעשה ומת אלכסא בלוד, ונכנסו כל ישראל לסופדו, ולא הניחם רבי טרפון, מפני שיום טוב של עצרת היה. יום טוב סלקא דעתך? אי ביום טוב, מי קאתו? אלא אימא: מפני שיום טבוח היה! לא קשיא: כאן ביום טוב שחל להיות אחר השבת, כאן ביום טוב שחל להיות בשבת.

רש"י: ביום טוב שחל להיות בשבת – שיום טבוח אחר שבת מותר בהספד, מפני האומרים עצרת אחר שבת, והאי דאלכסא בלוד – יום טוב שחל להיות בחול הוא, דאין יום טבוח שלו באחד בשבת.

פסקי רי"ד: ומיכן מוכיח שאסור להתענות במוצאי חג שבועות אפי' בזמן הזה, דהא ר' טרפון בימי חורבן הוה.

בית יוסף אורח חיים סימן תצד: כתב האגור בסימן תרסה כתב ה"ר ישעיה שאסור להתענות במוצאי חג שבועות אפילו בזמן הזה וזהו אסרו חג אמרה תורה עשו אסר לחג ובירושלמי (ע"ז פ"א סוף ה"א) קורא לאסרו חג בנה דמועדא פירוש בן המועד ואסור לומר צידוק הדין כי אם ביחיד ע"כ. וכן כתב הה"ר יעקב ן' חביב ז"ל בספר עין יעקב בפרק ב' דחגיגה (הכותב יח.) אהא דמייתי התם מעשה ומת אלכסנדראי בלוד ובאו כל ישראל לספדו ולא הניחן רבי טרפון מפני שיום טבוח היה.

משנה למלך הלכות כלי המקדש פרק ו: ראיתי להחכם בעל מגן אברהם שכתב דהטעם שאסור להתענות במוצאי חג שבועות הוא משום דכשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת והדברים אלו הם שלא בדקדוק דאדרבה היכא דחל בשבת מותרים בהספד ובתענית מפני הצדוקין כדתנן במתני' ואדרבה יש לתמוה על מרן דלמה לא ביאר שאם חל לעצרת בשבת שיום א' מותר בהספד ובתענית. וסבור הייתי לומר פי' אחר דבהך מילתא דר"ט דמה שמנע ההספד ביום שאחר עצרת לא היה מפני הקרבן שהרי אינו זמן חיוב להקרבת קרבן לכל ישראל אלא מטעם שכל יום שאחר י"ט אסור בהספד ובתענית ובירושלמי קורא אותו בנה דמועדא… ואף שמדברי התוס' נראה שדין זה אינו אלא מנהג מ"מ אפשר דבימי ר"ט כבר נתפשט מנהג זה… אך לפי דברי התוס' שכתבנו דמשמע מדבריהם שאינו אלא מנהג ניחא דאף דנימא שהמנהג הוא קדמון מימות התנאים הוצרכו לומר לאסור יום שלאחריו כדי לאוסרו מן הדין ולא מטעם מנהג ועדיין צריך אני להתיישב בכל זה.