אכילת מצה בימי חג המצות

בס"ד

אכילת מצה בימי חג המצות

פסחים דף קכ עמוד א: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות – אף ששת ימים רשות.

רש"י: מה שביעי רשות – דכתיב וביום השביעי עצרת דלא כתיב תאכלו מצות, שהרי הוציאו מן הכלל, אף ששת ימים רשות, שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם, או להתענות.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א: מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר 'בערב תאכלו מצות', בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.

ספר כלבו סימן נ: וזה שאין מברכין על אכילת מצה מליל ראשון ואילך ומברכין לישב בסוכה בכל עת שיכנס לישב בה לפי שמצה מליל ראשון ואילך רשות וזה שאוכל מצה אינו אלא מפני שאינו יכול לאכול חמץ כמו שהאוכל בשר בהמה טהורה מפני שאינו יכול לאכול טמאה ואינו מברך אשר קדשנו במצותיו לאכול כך שאותה אכילה אינה אלא לצורך גופו ולהשביע רעבונו אבל אכילה בסוכה בשאר ימים מברכין עליה אף על פי שגמרו חמשה עשר מחג הסכות ומכאן ואילך נמי רשות מכל מקום כיון שהישיבה אינה צורך גופו אלא קיום מצוה ראוי לברך עליה לישב בסוכה…

תוספות ראש השנה דף כח עמוד ב: וכן אם נטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל בפסח כמה זיתים של מצה אין זה בל תוסיף…

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף ז: אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד.

משנה ברורה: ואף דמחוייב לאכול פת ביום טוב כדמוכח בסי' קפ"ח יכול לצאת במצה עשירה דהיינו שנילושה במי פירות אבל לחם עוני אינו מחוייב מן התורה כ"א בלילה הראשון ומשום ספיקא דיומא חייב לדידן אף בלילה שניה. ובשם הגר"א כתבו דעכ"פ מצוה איכא לאכול מצה כל שבעה אלא שאינו חיוב.

ערוך השולחן שם סעיף יח: ודע דכך מקובלני דאע"ג דאין חובת מצה רק בלילה הראשון מ"מ מצוה לאכול מצה כל ימי הפסח כדכתיב [שם טו] שבעת ימים תאכלו מצות והא דקרו לה רשות משום דמצוה לגבי חובה רשות קרו לה מפני שאין זה מ"ע אלא רצון ה' שיאכלו בני ישראל מצה כל ימי הפסח.

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קצא: האמת כי הרא"ש דברכות והר"ן דסוכה מייתי ראי' מציונו דאכילת מצה דליל שני של פסח ולזה י"ל קצת דס"ל כשיטת החזקוני על התורה דמצוה איכא באכילת מצה כל שבעה אף על גב דהיא רשות ואי בעי לא אכיל כלל ומש"ה אין מברכי' כל ז' על מצה מ"מ אי אכיל מצוה קעביד וכבר עשיתי לו סמוכי' בחידושי וא"כ נהי דבעלמא אין מברך על מצה מ"מ בליל י"ט שני שייך לומר וציונו דלא גרע מקריאת הלל שכ' תוס' דשייך וציונו כיון דאיכא מצוה כקורא בתורה…

שו"ת דברי מלכיאל חלק ה סימן קד: ומה שנוהגים לברך על אכילת מצה בכל ימי הפסח ובט"ו באייר בזמן אכילת פסח שני בודאי צריך לבטל המנהג כי הוא ברכה לבטלה. ואף שכתבו בשם הגר"א ז"ל שמצוה לאכול מצה כל ימי הפסח מ"מ אינה מצוה גמורה לברך עליה וכבר הביא בשדי חמד מערכת חו"מ סי' ד' אות י' מנהג זה וכתב שיש לבטלו.

 

פסחים דף מ עמוד א: ואפילו הכי לא הדר ביה רבא, דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו – הפיכו לשום מצוה. אלמא קסבר: שימור מעיקרא – מתחלתו ועד סופו בעינן. מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי.

רש"י: ואפילו הכי – דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה – לא הדר ביה ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה. מהפכי כיפי – העמרין, וקושרין את העמרים בימות הקציר. מנקטא לה אימיה – חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח, ועבדא להו שימור מעיקרא. בארבי – מלא עריבה או עריבות הרבה, ומצניעתן לבדם לצורך הפסח.

שו"ת משיב דבר חלק ב סימן עז: ע"ד אכילת מצה שמורה בשבעה ימי הפסח. אמת כי כן נמצא במעשה רב כי הגר"א הי' אומר ומחבב אכילת מצה. ולא נתבאר מאין למד רבינו הגר"א ז"ל. והי' נראה מדאיתא בפסחים דף מ' דאמי' דמר ברי' דרבינא מנקטא לי' חיטי שמורה בארבי. ואי משום לילי יום טוב לחוד למה לה ארבי אלא הי' מהדר לאכול כל ימי הפסח איברא יש לדחות ולומר שא"א להוכיח מכאן אלא שאם רוצה לאכול לחם בשבעה ימי הפסח מצוה לאכול שמורה דוקא או חובה.

ביאור הלכה סימן תנג סעיף ד: ובשם הגר"א הביאו ג"כ שהחמיר מאוד שלא לאכול רק מה ששמור משעת קצירה והוא היה נזהר בזה כל ימי הפסח ומטעם שמא ירד עליהם מים במחובר לאחר שנתייבש התבואה.

ערוך השולחן אורח חיים סימן תנג סעיפים יט-כ: ובדרך הזה הלכו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ולפי זה אין שום עניין לאכילת שמורה כל ימי הפסח דשימור אינו אלא ללילה הראשונה כמ"ש אחד מגדולי האחרונים [פר"ח בסי' תצ"ו הביאו בש"ת סק"ח] וז"ל אותן הנוהגין לאכול מצה כל הפסח משעת קצירה לא מקרי סייג אלא מילתא יתירתא הוא דעביד ואם רוצה לאכול ממצה שאינה שמורה משעת קצירה כל ימי הפסח חוץ מלילה הראשונה א"צ התרה עכ"ל ויש שכתבו שצריך התרה [ע"ש בש"ת]: ולענ"ד אינו כן דהן אמת דזהו שיטת רש"י ותוס' והרא"ש ועוד קדמונים אבל שיטת הרי"ף והרמב"ם אינו כן ולדידהו החיוב לאכול מצה שמורה בכל ימי הפסח שהם אינם מפרשים שימור לשם מצוה אלא שמירה מחמץ ואינם גורסים בגמ' דאמר להו רבא הפיכו לשם מצוה אלא לשם מצה…