איסור ריבית – מן התורה ומדרבנן

בס"ד

איסור ריבית

בבא מציעא דף ס עמוד ב

איזהו נשך ואיזהו תרבית? איזהו נשך: המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטין בשלש – אסור, מפני שהוא נושך. ואיזהו תרבית – המרבה בפירות… אלא אמר רבא: אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין… ואיזהו תרבית המרבה בפירות, כיצד לקח הימנו חטים בדינר זהב וכו'. אטו כל הני דאמרינן עד השתא לאו רבית הוא? – אמר רבי אבהו: עד כאן של תורה, מכאן ואילך של דבריהם.

בבא מציעא דף עה עמוד ב: רבן גמליאל אומר: יש רבית מוקדמת, ויש רבית מאוחרת. כיצד? נתן עיניו ללוות הימנו, והוא משלח לו ואומר: בשביל שתלוני – זו היא רבית מוקדמת. לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו, והוא משלח לו, ואומר: בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי – זו היא רבית מאוחרת. רבי שמעון אומר: יש רבית דברים; לא יאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני. ואלו עוברין בלא תעשה: המלוה והלוה והערב והעדים, וחכמים אומרים: אף הסופר, עוברים משום לא תתן ומשום אל תקח מאתו, ומשום לא תהיה לו כנושה, ומשום לא תשימון עליו נשך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'. גמרא. תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום – תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך – אפילו דיבור אסור.

תוספות דף סד עמוד ב: אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קא משמע לן – כהאי לישנא קמא דאפילו הלוהו אסור קיימא לן כדמוכח רבא מיניה בסמוך והשתא קשה דאדם שמלוה לחבירו וכי אסור לעשות לו שום טובה שבעולם לא מיבעיא דברים שאין רגילות להשאיל חנם כגון בית או סוס וכיוצא בהן דאסור להשאיל למלוה אפילו הוא אוהבו כל כך דבלאו הכי היה משאיל אלא אפילו דברים שרגיל להשאיל חנם לאחרים שאין רגילות ליטול שכר מהם יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דמסיק דאסור וי"ל דדוקא במילי דפרהסיא ואוושא טובא אסר הכא כולי האי כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל כליו או סוסו מותר כיון דבלאו הכי נמי הוה משאיל לו ודיקא נמי דנקט במתני' חצירו ולא נקט ולא ישכיר את כליו או בהמתו בפחות ועוד י"ל דדוקא לדור שלא מדעת חבירו אסור בכל ענין אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דכיון שלא ברשות עושה נראה דעל המלוה סומך שבשבילו יסבלו הבעלים אבל מדעתו לא אסור אלא בדבר שלא היה עושה לוה למלוה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום דסוף פרקין (ד' עה:) שאין אסור אלא באותו שלא היה רגיל מקודם לכן להקדים…

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ו הלכה א: המלוה את חבירו סלע בחמשה דינרים או סאתים חטים בשלש או סלע בסלע וסאה או שלש סאין בשלש סאין ודינר כללו של דבר כל הלואה בתוספת כל שהו הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינין, וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו חנם עד שיחזיר לו הלואתו, או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו, או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצויין בעת ההלואה כגון שמשכן חצרו ע"מ שידור בו בחנם הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינין, וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא הואיל ולא קנה הגוף הרי כל הפירות שאכל רבית ומחזיר אותן, והוא הדין לכל מי [שלא] קנה קניין גמור מתחלה שהוא מחזיר את הפירות מפני שאם אכל את הפירות הרי זו רבית של תורה, וכל דבר שהוא אסור משום רבית חוץ מאלו הרי הוא אסור מדבריהם גזירה שמא יבא לרבית של תורה והוא הנקרא אבק רבית ואינו מוציא בדיינין.

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה יב: מי שלוה מחבירו ולא היה רגיל מקודם להקדים לו שלום אסור להקדים לו שלום, ואצ"ל שיקלסו בדברים או ישכים לפתחו שנאמר נשך כל דבר אפילו דברים אסורים, וכן אסור לו ללמד את המלוה מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא היה רגיל בזה מקודם שנא' נשך כל דבר.

בית יוסף יורה דעה סימן קס: ויראה שאינו אסור אלא במפרש וכו'. כן משמע לכאורה מפשטא דמתניתין (עה:) וכן נראה מדברי הרא"ש (בעלה קמ"ו ד"א) (סי' סז). וכן בהגהות מרדכי (סי' תלג) גבי הא דאמרינן (סד:) מעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה וכ"כ סמ"ק בסימן (רנ"ט) [ר"ס] וכן כתב הרב המגיד בפרק ה' מהלכות מלוה (הי"א) בשם רש"י (ד"ה אחולי) והוא ממה שאמרו בעלה ע"ג (ע"ב) גבי עובדא דרבינא יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא. והרמב"ם בפרק ה' מהלכות מלוה (הי"א) אסר אפילו בסתם. כדמשמע מלשונו בפרק הנזכר שכתב בשביל שילוהו ובשביל מעותיו בלשון נסתר במקום מה ששנינו (עה:) בשביל שתלוני ובשביל מעותיך לנוכח. וכתב בעל התרומות בח"ב (שער מו ח"ג סימן יא) שאם רגיל לשלוח לו דורון שרי והוא שלא יתכוין לכך… ויש לדקדק לדברי האוסרים אפילו בסתם היכא שפירש ואמר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי אי הוי אבק רבית או רבית קצוצה…

בפרק ב' דגיטין עלה כ' סע"ב כתבו התוספות (ד"ה וכותב) דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה ונותנין לו במתנה או מוכרים לו שדות. ואיכא לעיוני הא רבית מוקדמת או מאוחרת היתה וכיון דמתנה מרובה היתה שהיו נותנין לו שדות הוי כמפרש ואסור. ומתוך כך נראה לי לומר דעד כאן לא אסרינן רבית מוקדמת ומאוחרת אלא סמוך קצת להלואה אבל במופלגת הרבה אין לחוש כלל ואפילו מתנה מרובה נמי שרי כל שהוא סתם…

שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן סט: ש"ך ס"ק י', וכתב ב"י דוקא סמוך קצת להלואה אבל במופלגת הרבה אין לחוש כלל כו'. אמנם השעור של מופלגת הרבה לא נתבאר בפוסקים ועיין בד"ת שכ' דהשיעור הוא יום אחר הפרעון, וצ"ע בזה. ולי היה נראה דהעיקר אם הי' להם מו"מ ביניהם בענין אחר ורק אח"כ שלח לו דורון זה לא הוי מחמת הלואה ויש לסמוך על זה ביום שני, או מופלג הרבה בזמן גם בלי זה, ודו"ק.

שולחן ערוך יורה דעה רבית סימן קס סעיף ו: אסור להקדים הרבית או לאחר אותו. כיצד, נתן עיניו ללוות ממנו והיה משגר לו דורון  ( ופירש  בשביל שילוהו, (טור וכב"י שכ"נ מרא"ש), או שהוא מתנה מרובה דמסתמא הוי כאילו פירש לו) (שם בשם סמ"ג) בשביל שילוהו זו היא רבית מוקדמת.

שם סעיף ז: צריך המלוה ליזהר מליהנות מהלוה שלא מדעתו, כל זמן שמעותיו בידו, אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלווהו. אבל אם נהנה ממנו מדעתו, מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלווהו. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא, כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו.

שולחן ערוך יורה דעה סימן קסא סעיף א: כל דבר אסור ללוות בתוספת,  (ואפילו) (טור בשם רמ"ה) בפחות משוה פרוטה יש איסור רבית, אבל אין מוציאין אותו בדיינין. הגה: כללא דרבית דכל שהוא אגר נטר, אסור, בין שהוא דרך מקח בין שהוא דרך הלואה, אלא שבדרך מקח אינו רק אבק רבית שהוא מדרבנן (לשון הטור).

שם סעיף ב: אבק רבית, אינה יוצאה בדיינים. ואם בא לצאת ידי שמים, חייב להחזיר. ( מלבד רבית מוקדמת ומאוחרת אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר). (ב"י בשם תשובת הרשב"א).