איסור פילגש

בס"ד

איסור פילגש

לאור הדברים שנתבארו בפרקי החוברת על חובת הנישואין, יש מקום להתייחס לנושא המופיע במקרא ובדברי חז"ל בהקשרים שונים, והוא הפילגש. מהי באמת הפילגש? האומנם יש היתר לאדם לחיות עם אשה שאינה אשתו לכל דבר? כפי שיתבאר להלן, לאור הבנת מושג הפילגש מתוך עיון במקורות השונים, למעשה הדבר אסור באופן מוחלט, וחילוקי הדעות השונים בעניין, מתייחסים לרמת האיסור בלבד.

 

  1. הפילגש – אשה במעמד נחות

במקומות רבים בתנ"ך נזכר המושג "פילגש". כינוי זה ניתן לאשה שהאדם לוקח, אולם היא אינה במעמד רגיל של אשה נשואה. כך אנו מוצאים לגבי בלהה שפחת רחל, שמצד אחד היתה נשואה ליעקב, ככתוב: "ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה" (בראשית ל,ד); ואילו מצד שני, היא מכונה פילגש – "וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו" (בראשית לב,כה). מעמדה היה נחות ממעמדן של רחל ולאה, אשר היו נשואות לגמרי ליעקב.

כך גם אנו מוצאים לגבי הגר וקטורה נשות אברהם: על פי התיאור של נישואיהם, נראה כי הן היו נשואות לו לכל דבר: "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה… ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה" (שם טז,ג); "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" (שם כה,א). אולם כמה פסוקים לאחר מכן מופיע (פסוקים ה-ו), כי אברהם אבינו נותן את כל אשר לו ליצחק, בניגוד לבני הפילגשים להם הוא נותן מתנות ומשלחם; וכך קטורה מכונה בספר דברי הימים א (א,לב) "קטורה פילגש אברהם". גם כאן נראה להבין, כי מעמדן של הגר וקטורה היה נחות מאשר מעמדה של שרה.

בנוגע לבלהה ולהגר אנו מבינים, שהמדובר בשפחות, ועל כן אין הן מהוות את עיקר הבית. בנוגע לקטורה לא נזכר במקרא שהיא היתה שפחה – ואף על פי שיש אומרים, שקטורה זו הגר בעצמה, כפי שסובר רב בבראשית רבה (פרשה סא אות ד; וכן כותב רש"י בבראשית כה,ו), הרי שדעה זו אינה מוסכמת כמבואר שם, ואין זה פשט המקרא. ייתכן לומר, כי קטורה לא נחשבה באותו מעמד של שרה, משום ששרה היתה האשה הראשונה, והיא נחשבה לעקרת הבית; מה שאין כן קטורה, שנישאה אליו בשלב הרבה יותר מאוחר, אחרי מותה של שרה, ובוודאי היא היתה הרבה יותר צעירה (ועל כן עצם הלידה של ששת ילדיה אינה נחשבת כל כך לנס).

מושג פילגש נזכר לא רק אצל ישראל אלא גם אצל הגויים, כמו שנאמר על תמנע שהיתה פילגש של אליפז (בראשית לו,יב); והיינו, שפרט לחמשת בניו של אליפז שנולדו לו מאשתו – תימן, אומר, צפו, געתם וקנז – היה לו בן נוסף, עמלק, שנולד מהפילגש, שמעמדה היה נחות משל אשתו.

 

  1. פילגש – בלי כתובה

הגמרא בסנהדרין (כא,א) המתייחסת לנשיו ופילגשיו של דוד המלך מבארת את ההבדל בין נשים לבין פילגשים: "אמר רב יהודה אמר רב: נשים, בכתובה ובקידושין; פלגשים – בלא כתובה ובלא קידושין". גרסה זו, היא הגרסה המופיעה בגמרא שלפנינו, וכך היא הגרסה בדברי רבים מהראשונים, כפי שמוכח מדברי הרמב"ם (מלכים ד,ד), הרמב"ן (בראשית כה,ו), תוספות ותוספות הרא"ש ותוספות ישנים ביומא (סו,ב ד"ה פלוני), יד רמ"ה ופסקי רי"ד בסנהדרין (שם), סמ"ג (סימן רכב), רד"ק בשמואל שם.

אמנם, רש"י על התורה (בראשית שם) כותב, כי פילגשים הם בלא כתובה, ואינו מזכיר שהן בלא קידושין; והראב"ד בהשגה (על הרמב"ם שם) מזכיר, כי יש הגורסים בנוגע לפילגשים, שהם "קידושין בלא כתובה" (וכך כותב הכסף משנה מלכים ד,ד בשם רש"י, אלא שהכסף משנה מסכים לגרסת הרמב"ן). כגרסה זו ניתן להבין מדברי הרשב"א בתשובה (ה,רמב), המזכיר בנוגע לאדם שקדש אשה ולא כתב לה כתובה, כי לולא היו מחרימים על כך, היה לו היתר להישאר עמה מדין פילגש; ומדקדק כן מדבריו בשו"ת הרדב"ז (ד,רכה). מכל מקום, הדבר מוסכם על כל הדעות, שבפילגש אין כותבים כתובה, וממילא נוכחותה אצל הבעל היא בלי אחריות מצדו במקרה של גירושין או מיתה, ובמקרים כאלו היא אינה מקבלת דבר.

זאת, כדעת רבי מאיר המופיעה בירושלמי (כתובות ה,ב), ולא כרבי יהודה שם: "ואי זו היא אשה ואי זו היא פילגש? רבי מאיר אומר: אשה יש לה כתובה, פילגש אין לה כתובה. רבי יודה אומר: אחת זו ואחת זו יש לה כתובה – אשה יש לה כתובה ותנאי כתובה, פילגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה".

[במאמר מוסגר נעיר, כי לא מצאנו במפורש מי שיגרוס אחרת מהגרסה שלפנינו – ובדעת רש"י נראה לומר, בניגוד להבנת הכסף משנה, כי הוא גרס כשאר הראשונים. כך מסתבר על פי המבואר לעיל, כי גם בתקופת האבות היו נשים ופילגשים, ובוודאי שקודם למתן תורה לא שייך לדבר על קידושין, וכמו כן אנו מוצאים פילגשים גם אצל גויים ולא רק אצל ישראל. ממילא ניתן לומר, כי הפילגשים אליהם מתייחס רש"י בספר בראשית, אין דינם כדין הפילגשים הנזכרים בגמרא ביחס לדוד המלך, והוא מתייחס רק להבדל המעשי שהיה ביניהם, שהוא רק בנוגע לכתובה, שלבעל יש אחריות כזו רק כלפי נשים ולא לפילגשים (וכן כותב בביאור דבריו בשו"ת שאילת יעבץ ב,טו. ואע"פ שהרמב"ן בפירושו שם הקשה על רש"י, על פי ההנחה שהכתובה היא מדרבנן, נראה להשיב לדבריו, כי אע"פ שלא היה חיוב, היו נוהגים לכתוב כן לנשים, בשביל שהקשר ביניהם יהיה בר תוקף). גם בנוגע לדברי הרשב"א, ייתכן לומר בניגוד לדברי הרדב"ז, שלא היתה לו גרסה אחרת, אלא שלדעתו כל זמן שאין גם קידושין וגם כתובה, היא תיחשב לפילגש, ובוודאי שזה יהיה דינה אם אין את שניהם].

 

  1. האם מותר לאדם לחיות עם אשה ללא כתובה?

בגמרא בכתובות (נז,א) מופיעה מחלוקת בין חכמים, המתירים לאדם לשהות שנתיים-שלוש ללא כתובה, לבין רבי מאיר, האוסר; וכפי שהוא נוקט במשנה שם (נד,ב): "כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה – הרי זו בעילת זנות". הגמרא מכריעה להלכה כדעת רבי מאיר, משום ש"הלכה כרבי מאיר בגזרותיו"; וכך נוקטים הפוסקים, שאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת ללא כתובה (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, רי"ף, ר"ן, רא"ש בכתובות שם; רמב"ם אישות י,י; שולחן ערוך סו,ג).

לפי הדברים הללו נראה פשוט, שאין כל היתר לאדם לשאת פילגש – ואף אם נאמר, כי בתקופות מסוימות בזמן התנ"ך היה היתר לדבר, מסתבר לומר, שהדבר נאמר לפני שחכמים אסרו על השהייה ללא כתובה; אולם לאחר שחכמים אסרו זאת, אין עוד מקום להתיר את הדבר (וכן יש לומר ביחס לאפשרויות אחרות בגללם יש לאסור את הפילגש מדרבנן, כמו איסור הייחוד עם הפנויה, או איסור "כלה בלא ברכה").

אמנם, הרמב"ן בתשובה (מופיעה בשו"ת הרשב"א – המיוחסות לרמב"ן – סימן רפד) לרבינו יונה כותב, כי הצורך בכתובה נאמר, כדי שהאשה לא תהא קלה בעיניו להוציאה; והיינו, כאשר הוא לוקח את האשה אליו בדרך אישות, ואם הוא יפחות לבתולה ממאתיים, כיוון שאינו נוהג עמה כמו בעל, הרי זה כאילו הוא נתן את עיניו בגירושין, והיא דומה למציאות של "גרושת הלב" (שהיא אחת מבני תשע המידות בגמרא בנדרים כ,א). אולם אם מלכתחילה היא אינה נמצאת אצלו בתור אשתו, אין הדבר אסור מן הדין (ובדומה לזה מסביר הרמב"ן מדוע בפילגש לא קיים האיסור של "כלה בלא ברכה", שהיינו דווקא כשהוא לוקח אותה בדרך של אישות אבל לא כפילגש). למעשה, הרמב"ן בתשובה זו מורה להחמיר: "ואתה רבינו ה' יחייך במקומך תזהירם מן הפילגש, שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרצו ויבואו עליהן בנדותן". אולם נראה, כי הנחת היסוד של הרמב"ן, שיש מקום להתיר לאדם לקחת אשה שלא בדרך אישות, אינה ברורה כלל, וכפי שיתבאר.

 

  1. אשה שלא בדרך אישות – זנות

על הפסוק "לא תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט,כט) נאמר בתורת כהנים: "יכול לא יתננה ללוי ולא יתננה לישראל? תלמוד לומר להזנותה, לא אמרתי אלא חילול שהוא לשם זנות, ואיזה זה? זה המוסר לחבירו בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות". מדברים אלו משתמע, כי ישנו איסור זנות באשה הנלקחת שלא לשם אישות. דברי התורת כהנים הללו מובאים בספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה שנה), וגם רש"י על התורה מזכיר בקצרה, שהכתוב מדבר על המוסר את בתו הפנויה שלא לשם אישות. לפי דברים אלו, בלקיחת פילגש יש משום איסור זנות – וכך כותב בביאור פסוק זה רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג אותיות צד-צה).

הרמב"ן בפירושו על התורה שם ובהשגותיו על ספר המצוות (שורש ה) טוען, כי דברי התורת כהנים הללו אינם יכולים להתקבל כפשטם להלכה – שהרי בהגדרת הזונה האסורה לכהן, יש מחלוקת בגמרא ביבמות (סא,ב), והגמרא שם שוללת את דעתו של רבי אלעזר, האומר שאפילו פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשה אותה זונה. לדברי הרמב"ן, דברי התורת כהנים נאמרים בהתאם לדעת רבי אלעזר, הדחויה מההלכה; או שיש לדחוק בכוונתם, שהכוונה היא במי שלא שייך בו אישות, כמו גוי או עבד (והיינו כדעת חכמים במשנה שם, שהזונה היא הגיורת או המשוחררת או מי שנבעלה בעילת זנות).

גם בדברי הרמב"ם אנו מוצאים (איסורי ביאה יח,ב), שהוא נוקט להלכה כדעת חכמים שם, בהגדרת הזונה הפסולה לכהן, ולדבריו, אפילו הקדשה שהפקירה את עצמה לכל, אינה אסורה עד שתבעל למי שפוסל אותה. על פי הדברים הללו יש ללמוד בדעת הרמב"ם, שיש לחלק בין הזונה לבין הקדשה. הזונה היא האסורה לכהן, ואילו הקדשה אינה לו (כל זמן שהבועל לא היה אסור עליה באיסור הפוסל אותה), אולם עצם הבעילה של הקדשה, מאחר שהיא לא היתה לשם אישות, הרי היא אסורה באיסור תורה.

חיזוק לשיטת הרמב"ם כותב המגיד משנה (א,ד) על פי המופיע בכמה מקומות בדברי חז"ל, בנוגע לאדם שבעל אשה, שבוודאי הוא התכוון לקנות אותה בבעילה זו: "חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". חזקה זו שייכת דווקא אם האיסור הוא מהתורה, אבל אם הוא מדרבנן, לא מסתבר שתהיה חזקה, שאנשים יימנעו מלעבור על האיסור (ובשו"ת שאילת יעבץ ב,טו כתב לחלק, בין אשה שדעתו לקנותה, שאז הבעילה היא בעילת זנות, לבין אשה שאין דעתו לקנותה, שאז אין הבעילה בעילת זנות – ודברים אלו לכאורה צ"ע, שהרי משמעות החזקה היא, שהוא קונה אותה והיא צריכה ממנו גט, משום שהוא בוודאי אינו מתכוון לעשות דבר איסור, ואם יש אפשרות שהיא לא תהיה קנויה לו ולא יהיה איסור בדבר, מדוע שיהיה צורך בגט?).

 

  1. הפילגשים הנזכרים בנביא

אם אכן הפילגש אסורה באיסור תורה, יש צורך לבאר את המתואר בדברי הנביאים פעמים רבות על לקיחת פילגשים: על ידי כלב, על ידי גדעון, על ידי האיש הלוי במעשה פילגש בגבעה, על ידי שאול המלך, על ידי דוד המלך ועל ידי שלמה המלך.

הרמב"ם בהלכות מלכים (ד,ד) כותב, כי הפילגש מותרת למלך ואסורה להדיוט. בטעם הדבר מבאר רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שם), כי מאחר שאימת המלך מוטלת על הציבור, אין חשש שהפילגש תזנה עם אנשים אחרים, ועל כן היא קנויה לגמרי למלך. אבל להדיוט, שאין לאנשים אחרים אימה ממנו, והיא אינה מקודשת לו, הרי שהיא אינה קנויה לו והמציאות שלה אצלו אינה אלא זנות. על פי הדברים האלו יש לומר, כי לשאול ולדוד ולשלמה מותר היה לקחת פילגשים. אולם מה בנוגע לכלב ולגדעון ולאיש הלוי?

הרמב"ן בתשובה הנ"ל כותב, כי לא ניתן לומר, שבגלל חשיבות האנשים הללו הם נחשבו למלכים, שאם כן צריך להדגיש מי חשוב יותר ומי לא. ומאחר שאין מקור ברור לחלק בין מלך להדיוט, טוען הרמב"ן, כי מעיקר הדין אין איסור בדבר. אמנם, הכסף משנה (אישות א,ד) כותב, כי ניתן לומר בנוגע לפילגשים הללו, כי המדובר באמה העבריה אחר ייעוד, שהיא מותרת ונחשבת כמו אשה (ומאחר שלא נקנתה בכתובה וקידושין אלא רק על ידי הייעוד, הרי שניתן לכנותה פילגש).

אפשרות הסבר אחרת היא, כי באמת האנשים הנזכרים לא נהגו לפי ההלכה. וכך כותב רבי אברהם בן הרמב"ם (בשו"ת שלו סימן כא) בנוגע למעשה פילגש בגבעה: "ואותו איש עבר עברה בלקחו פילגש… והם היו אז כמו פריצים, כמו שנאמר באותו ספור – בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

 

  1. כפייה להוציא פילגש

על פי המבואר בדברי רבים מהפוסקים, יש לכפות את הרווק להתחתן, כשם שכופים על כל מצות עשה. אם יש איסור בנשיאת פילגש, ברור שאדם שנשא פילגש מחויב להוציא אותה; וכן אם בנשיאת הפילגש יש משום ביטול מצות עשה, גם כן יש לכפות להוציא אותה. היה נראה לומר לכאורה, כי לפי הראשונים הסוברים, שיש מצות עשה בקידושין (הרמב"ם וסיעתו) או על כל פנים בנישואין (הרמב"ן והר"ן), יש לכפות את האדם להוציא את פילגשו (ואולי אופן ההיתר הנזכר בדבריו, הוא דווקא במציאות שאין בזה פגיעה במצות הנישואין החלה עליו; וכגון שיש לו אשה אחרת – אם נאמר, שבמקומו לא נהגו בחרם דרבינו גרשום); ואילו לפי הראשונים הסוברים, כי מצות העשה היא רק הפריה ורביה, ואילו הקידושין והנישואין אינם אלא רק הכשר מצוה, הרי שהמצוה יכולה להתקיים באמצעות נשיאת פילגש – כפי שבאמת מזכיר הרא"ש – וממילא, אין מקום לכפות על האדם להוציא את הפילגש שהוא כנס.

אולם הרא"ש בתשובה (כלל לב סימן יג) מביא שתי סיבות לכך שניתן למחות ביד המתייחד עם אשה בקביעות ורוצה שהיא תהיה לו לפילגש: א. הדבר מהווה פגם עבור בני משפחתה, שהיא תהיה פילגש. ב. דבר ידוע הוא, שהפנויה מתביישת לטבול, ועל כן בוודאי הוא בא עליה בנידתה – ועל כן בית דין צריכים לכפות אותו להוציאה מביתו.

דברי הרא"ש הללו מובאים על ידי בנו הטור (אבן העזר סימן כו), הכותב, כי יש לכפות להוציא את האשה הנמצאת אצל האיש בלי קידושין אפילו אם היא מיוחדת אליו, וכן כותב השולחן ערוך (כו,א). אמנם, הים של שלמה על יבמות (ב,יא) סובר כדעת הרמב"ן, ועל כן לדבריו, אין אפשרות לכפות על אדם שלקח פילגש להוציא אותה (אלא אם כן המדובר בפילגש שהוא לקח בנוסף על אשתו, שבזה פשוט לו שחל חרם דרבינו גרשום) – אולם למעשה, בגלל הפריצות הגדולה הקיימת, הוא ממליץ להחרים ולגזור על כך מלכתחילה, כדי שניתן יהיה להוציא את מי שיקח.

 

  1. האם יש מי שמתיר פילגש?

הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך שם כותב: "אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו, יש אומרים שמותר והוא פלגש האמורה בתורה (הראב"ד וקצת מפרשים). ויש אומרים שאסור, ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה (דברים כג, יח) (הרמב"ם והרא"ש והטור)".

מדברים אלו משתמע לכאורה, כי ישנם המתירים את הפילגש לגמרי, ולעומת זאת ישנם המחמירים וסוברים, כי הפילגש אסורה מן התורה ולוקים עליה. אולם דעה אמצעית, לפיה איסור הפילגש אינו מן התורה אלא רק מדרבנן – אין כאן בכלל. ואמנם, הרמ"א עצמו אשר מביא כדעה אחרונה את דעת המחמירים, בוודאי סובר כדעתם (כפי שמקובל לנקוט בלשון "יש ויש", שהלכה כיש בתרא); והדבר מוכח מהמשך דברי הרמ"א שם, לגבי מומר שנשא מומרת בנימוסי הגויים, שאף על פי שהם שהו יחד כמה שנים, היא מותרת לצאת ממנו בלא גט, ואין זה אלא כזנות בעלמא. מקור הדברים הוא בתשובת הריב"ש (סימן ו), שם הוא מסביר, שאין כל תוקף לנישואין בנימוסי הגויים, וגם אין לראות בנישואין אלו כוונה של קניין, אלא רק שהות של איש עם פילגשו. ומאחר שהרמ"א נוקט לשון של "זנות בעלמא", משמע שהפילגש לדעתו אסורה לגמרי.

אמנם, הראב"ד הנזכר בהפנייתו – אשר חולק על הרמב"ם בהלכות אישות (א,ד) – אינו אומר במפורש שיש בזה היתר, אלא רק שאין בזה איסור תורה, ומשמע מכאן, שעל כל פנים איסור מדרבנן יש כאן; וכן מדקדק הרדב"ז הנ"ל בתשובתו. אכן, הרמב"ן בתשובה הנ"ל תמה, היכן מצינו שחז"ל גזרו בעניין; אולם הרדב"ז כותב, כי הדבר נכלל בגזירת הייחוד על הפנויה, שגזרו דוד ובית דינו כשאירע מעשה אמנון ותמר, כמובא בגמרא בסנהדרין (כא,ב); וכן כותב החלקת מחוקק על הרמ"א, בביאור דעת הראב"ד.

במסקנת תשובתו כותב הרדב"ז, כי לאור סיכומו של הרמב"ן בדבריו בתשובה, שלמעשה יש להחמיר בגלל ההשלכות שעלולות להיות אם ייודע ההיתר, הרי שאם הוא היה בדורנו, על אחת כמה וכמה שהוא היה מחמיר ואוסר; וכפי שבאמת אנו מוצאים בדברי הרש"ל, ההולך בשיטת הרמב"ן, כפי שנתבאר לעיל – ועל כן למעשה, אין מי שמתיר.

 

מסקנה להלכה:

אין היתר לאדם לחיות עם אשה בתור "פילגש", וגם אם אדם לקח לו אשה כפילגש, יש לכפות אותו להוציאה.

 

הערה: דברי השאילת יעב"ץ

בשו"ת שאילת יעבץ (ב,טו) טוען, כי אין מקור לחלוקת הרמב"ם בין מלך להדיוט, ולהלכה יש לומר כדעת הרמב"ן, כי הפילגש מותרת לכל. אולם בניגוד להמלצת הרמב"ן להחמיר בדבר, היעב"ץ מביא שתי סיבות, בגללן לדעתו יש לעודד מציאות של פילגש:

  • למעט מההפקר והזנות – שתהיה לו אשה המיוחדת לו; לרווק, או לנשוי בזמן שאשתו אסורה לו.
  • לסייע לקיום מצות פריה ורביה, בפרט לפי הנוהגים כחרם רבינו גרשום, שאין היתר לשאת אשה שניה, ועל כן יש להם ילדים מאשה אחת בלבד.

אמנם, להלכה ולמעשה, גם היעב"ץ אינו מורה להיתר, ובסוף התשובה הוא מחפש את הגיבוי הרבני – שכנראה הוא לא מקבל: "איני רוצה שיסמוך אדם ע"י בזה כי אם על פי הסכמת גדולי הדור. ואם ייטבו דברי אלה בעיניהם, יהי חלקי עמהם הריני נמנה ונלוה אליהם לדבר מצוה וסניף לאריות כי קטן יעקב ודל". מדוע באמת לא נתקבלו דברי היעב"ץ?

נראה, כי ישנן כמה סיבות לדבר:

  • הכרעת הפוסקים כדעת הרמב"ם, מתבססת על מקורות ברורים מאוד בדברי חז"ל. דווקא היתר הפילגש הנזכר ברמב"ן, אינו מובן מאליו, ויש צורך להידחק בזה בביאור כמה מהסוגיות, כנזכר לעיל.
  • אף ההולכים בשיטת הרמב"ן, נטו לומר, שמציאות של פילגש אינה ממעטת את ההפקר והזנות, אלא דווקא גורמת לריבויה. זאת, משום שכאשר האדם לוקח פילגש, הוא כבר אינו מרגיש את הצורך לקחת לו אשה – ומאחר שאין לו אחריות כלפיה, הרי שהוא יכול להתנתק ממנה כשירצה, ולחפש לו אשה אחרת. ואם המדובר באדם נשוי הלוקח פילגש, הרי שהוא בוגד באשתו, כלפיה יש לו אחריות גמורה לכל דבר, עם אשה שאין לו כל אחריות כלפיה.

היעב"ץ עצמו מבין שישנן סכנות בלקיחת הפילגש, כפי שהוא עצמו כותב אחרי החתימה, בתוספת מאוחרת לתשובתו – בה הוא מורה דרך למי שיסמוך על דבריו: "עוד אני מעיד במי שרוצה לסמוך על הוראתי זאת, על כל פנים לא יעשה כזאת עד שימלך ברב ומורה צדק לעדתו. שיסדר לו ההתר ע"פ יחוד גמור בטוח ממכשול דהיינו לייחד לה חדר בביתו ולהזהירה מיחוד כל שאר אדם. ושבאם תמצא שעברה ולא נזהרה. ישלחנה מיד מביתו. וכן יצוונה שתטבול בזמנה ויודיענה שאין בזה בושה כלל… ובאופן זה אם ישמעו ויעשו ככל האמור אזי אין אחריות מכשול עון כל שהו בדבר זה ולמצוה יחשב להרים המכשלות את הרשעים. וגם ת"ח צריכים לכך ביותר שכל הגדול מחברו יצרו גדול וראוי להיות לו פת בסלו ולקיים זרע אם אינו זוכה לו מאשתו שנפלו בגורלו והכל הולך אחר כוונת הלב. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים…".

  • עצם המציאות של פילגש – גם אם היא היתה מותרת מעיקר הדין ולא היו בה חששות, הרי שהיא מציאות שאינה ראויה. כך נראה ללמוד מדברי הרא"ש, אשר מזכיר את פגם המשפחה בדבר, וכן את החשש – "שהדבר ידוע שהפנויה בושה מלטבול".

נראה, כי היעב"ץ מבין, שמאחר שהפנויה אינה רגילה בטבילה, על כן היא מתביישת לעשות זאת. אולם במקרה שהיא תדע שאין בכך כל בושה, לא יהיה עיכוב בדבר מבחינתה. אבל יש מקום לומר, כי הבושה המדוברת אינה נובעת מעצם הטבילה, אלא מעצם הפרסום של טבילתה – שבזה מתברר מעמדה. כך אנו למדים מדברי רבינו יונה בשערי תשובה הנ"ל, הכותב כי כאשר היא תלך לטבול ייוודע זנותה, ועל כן הוא יבוא עליה בנידתה. דברי רבינו יונה יוצאים מנקודת הנחה שהפילגש אסורה מן התורה; וכן נראה שמבינים הטור והרמ"א בדעת הרא"ש.

אמנם, יש שביארו בדעת הרא"ש, כי עצם החשש הוא הבעיה, ואין כל בעיה אחרת פרט לזה, ובמקום שאין פגם למשפחה ואין חשש, גם הרא"ש יכול להתיר (ים של שלמה הנ"ל; ובכיוון זה מבארים החלקת מחוקק והבית שמואל). אכן, יש מי שמבאר בדעתו, שהאיסור הוא לא מן התורה – אך זוהי הסיבה שחכמים אסרו את הפילגש, משום שיש לחשוש לכך שהיא לא תרצה שידעו שהיא פילגש ועל כן תתבייש מלטבול. כך כותב הרדב"ז בתשובתו הנ"ל, ואף בדעת הרמב"ם הוא רוצה לומר, כי האיסור הוא רק מדרבנן – אלא שעל המלך לא גזרו, משום שהאשה אינה מתביישת להיות פילגש של המלך (אכן, בדברי הרמב"ם בספר המצוות הנ"ל מפורש שיש איסור לאו של "לא תהיה קדשה" בלקיחת פילגש; ועל כן גם אין לקבל את מה שכתבו כמה מהאחרונים בדעתו, שאין בזה איסור לאו אלא רק ביטול עשה – ראה חלקת מחוקק וערוך השולחן).