איסור הסירוס

בס"ד

איסור הסירוס

שבת דף קי עמוד ב: לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר. ומי שרי? והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור – תלמוד לומר ובארצכם לא תעשו – בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא! הני מילי – היכא דקא מיכוין, הכא – מעצמו הוא, דאמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו. והאמר רב אשי: רמות רוחא הוא דנקיטא ליה! – אלא בסריס. והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב… במסרס אחר מסרס – שהוא חייב, שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אם על כרות חייב – על נתוק לא כל שכן! אלא: להביא נותק אחר כורת שהוא חייב… אלא באשה. ולרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר: על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו, מאי איכא למימר? בזקינה, אי נמי: בעקרה.

תוספות: ומה שמפרש בשאלתות דהא דאסר לשתות סמא דעקרתא היינו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואף על גב דקי"ל כר"ש דשרי היינו דוקא בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכל התורה כולה סבירא לן כרבי יהודה ואין נראה לר"י דבכל התורה כולה קי"ל כר"ש דשרי… והכא אתיא אפילו לר' שמעון דפסיק רישיה הוא דודאי יסתרס בשתיי' כוס עיקרין… בזקנה ובעקרה – באשה נמי לא שייך בה מסרס אחר מסרס דאין שייך בה סירוס.

ריטב"א: ומיהו אם צריך לשתות כוס עקרין מפני סכנת חולי הא קי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, הלכך המסרס את הנקבה במין האדם פטור הוא, אבל במין חיה ובהמה אפשר שהוא אסור, דהתם לא שייך לומר טעמא דאיתתא לא מיפקדא אנן לא מפקדינן עלה, ובתורת כהנים (פ' אמור) יש סיוע לדבר(יו) דתניא מנין שאף הנקבות בסירוס שנאמר כי משחתם בם, אבל רבותינו הצרפתים ז"ל [כתבו] שהמסרס את הנקבה אפילו בבהמה חיה ועוף פטור, וההיא דתורת כהנים לאסור הקרבה על גבי המזבח הוא דמרבי להו דכתיב בסופיה דקרא לא תקריבו.

מאירי: זה שכתבנו בשתיית כוס עקרין שהיא מותרת ואין חוששין בה לסירוס ר"ל מה שהוא עוקרו מלהוליד י"מ כמה שנ' בתחלת הסוגיא מפני שאינו סירוס בידים אלא ממילא וכשאינו מתכוין וכמו שאמר ר' יוחנן הרוצה לסרס את תרנגולו בהיתר יטול כרבלתו ויסתרס מאליו ואף על פי שנדחו דברים אלו ממה שאמר רמות רוחא הוא דנקיטא להו כלומר שדואגים על כרבלתם ואינם מזדוגים אבל מ"מ אלו הם מזדווגים אין כאן סירוס כלל הא אלו היה שם סירוס היה אסור אפשר שדחייה היא ודרך סוגיא נאמרה ומ"מ הואיל ואינו מתכוין לכך מותר ודבר זה לדעת הפוסקים כר' שמעון ומ"מ לדעת הפוסקים כר' יהודה על כרחך אסור… ומעתה אף בזו אתה צריך לומר שלר' שמעון מותר ושמא תאמר והרי אף לר' שמעון פסיק רישיה הוא ואם מפני שאין נוח לו בכך זו ודאי לא נאמרה אלא לענין שבת שלמלאכת מחשבת אנו צריכים אבל בשאר איסורין אין חלוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה והראיה שהרי בפרק כל התדיר אמרו בענין מתנדב יין ומזלפו על גבי האישים שהקשו בה והא מכבה הוא אף על פי שאין לו בכיבוי מ"מ אפשר שבאיסור חכמים מיהא אין פסיק רישיה מעכב…

חגיגה דף יד עמוד ב: שאלו את בן זומא: מהו לסרוסי כלבא? אמר להם: ובארצכם לא תעשו – כל שבארצכם לא תעשו.

יבמות דף סה עמוד ב: יהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה דר' חייא, אמרה: אתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא, לסוף איגלאי מילתא, אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא; דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא.

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טז הלכות י-יב: אסור להפסיד איברי זרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ אף על פי שנאמר ובארצכם לא תעשו מפי השמועה למדו שדבר זה נוהג בכל מקום, וענין הכתוב לא יעשה זאת בישראל בין בגופן בין בגוף אחרים, וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה. כיצד הרי שבא אחד וכרת את הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים, או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כולן לוקין, ואף על פי שלא סרס האחרון אלא מסורס בין באדם בין בבהמה חיה ועוף והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור. המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו, ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד, הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות.

שולחן ערוך אבן העזר סימן ה סעיף יא: והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים, פטור אבל אסור.

ט"ז: וכתב המ"מ מדתנן אין סירוס בנקבות ולא אמר מותר לסרס הנקבות ש"מ חיוב הוא דליכא אבל אסורא איכא ומשו"ה כתב הרמב"ן ממש כאן לשון פטור ולא נראה לי דקדוק זה מגמ' דודאי גם לשון אין סירוס בנקבות מורה על היתר כמו לשון מותר אלא הטעם כיון שמסרס אותה על ידי מעשה כגון הכאה או בעיטה או שאר דברים הגורם סירוס ובא על ידי מעשה שלו אין לומר בו היתר דאפילו בבהמה אסור משום צער בעלי חיים בלא איסור סירוס…

ביאור הגר"א: והמסרס את כו'. ת"כ שם מנין שאף הנקבות בסירוס ת"ל כי משחתם רי"א בהם ואין הנקבות בסירוס ופ' כת"ק אלא דאין בהם מלקות כיון דלא נכללו בל"ת דלא תעשו.

חלקת מחוקק: ואשה מותרת לשתות. יש לדקדק למה תהיה בהמה חמורה מאשה ודוחק לחלק דוקא היא מותרת לשתות (ע"י עצמה) אבל אין משקין אותה (ע"י אחרים) וגם דוחק לו' דאשה ג"כ אסורה לשתות אם לא מפני צער לידה כמו שחילק בב"ח דהא בטור לא הזכיר צער לידה כלל וראיתי בסמ"ג ל"ת ק"ך המשקה כוס של עיקרים לאדם כדי לסרסו בנקיבה מותר בזכר אסור וה"ה לשאר מינים וכתוב בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין על הסמ"ג בזכר אסור וה"ה לשאר מינים משום דגזרינן זכר בהמה אטו זכר דאדם או שמא איסור דאורייתא הוא כמו באדם עכ"ל נמצא מ"ש או לשאר ב"ח היינו הזכרים מן הב"ח.

מנחת חינוך מצוה רצא: ואני לא זכיתי להבין דאדרבא מהסוגיא נראה דאין חילוק דאפי' בכוס של עיקרין עובר בלאו ומסתמא לוקין כי הוא בכלל הלאו… והנה חזינן דהמקשן הקשה על כוס של עיקרין מהאי ברייתא דמנין לסירוס א"כ לדידי' אין חילוק וגם כוס של עיקרין בכלל לאו זה והמתרץ מתרץ לי' כמו סברת הר"מ דמותר אף לכתחלה בכוס של עיקרין וראי' מר"י ואח"ז אמר ר"א דטעמא דר"י דרמות רוחא הא בכוס של עיקרין אסור וצריך לתרץ בסריס או באשה א"כ נראה דאין חילוק כלל דאל"ה ה"ל לשנויי בפשיטו' דבלא נגיעה באיברים אין איסור כיון דלא הוי בכלל הלאו הזה אע"כ דעיקר הוכחה דבלא נגיעה שרי הוא רק מר"י וכיון דנדחה דאין ראי' מר' יוחנן א"כ מנא ידעינן דאין לוקין אם לא עשה מעשה בגוף האיברים כי אין מוכח כלל בש"ס שם עיין היטב. וגם על תי' הגמרא בסריס מקשה והאר"ח בר אבא אר"י הכל מודים במסרס אחר מסרס שהוא חייב שנאמר ומעוך כו' ואי יש חילוק בין עושה מעשה באברים ובין שותה כוס של עיקרין הו"ל לתרץ דוקא בעושה כעין הפסוק ומעוך הוא דחייב במסרס אחר מסרס אבל באינו עושה מעשה נהי דהוי איסור מ"מ אם הוא כבר מסורס אין איסור אע"כ דאין שום סברא בגמרא לחלק בכך וא"כ מנ"ל להר"מ והרהמ"ח ובאה"ע ג"כ דאין לוקין על כוס של עיקרין ואם אין זה בכלל הלאו מנלן דאסור… ולדידי צ"ע דאפשר בכוס של עיקרין יהיה חייב ומ"מ באשה יהיה מותר אף סירוס בידים כי לא ידעתי מנ"ל לר"מ לחלק בכך. אך א"א לחלוק על רבותינו אך צ"ע בזה כי מגמרא דשבת משמע דכוס של עיקרין שוה לסירוס בידים.