איסור החנופה

בס"ד

החנופה – איסור גדול!!

שאלה יסודית עומדת לפתחם של אנשים רבים, לאור התמודדויות שונות עימם הם נפגשים – הן בחייהם הפרטיים, והן בהתנהלות ציבורית מול אנשים בעלי תפקידים שונים. הדרך הטובה ביותר של האדם להסתדר עם סביבתו הקרובה, היא בהדגשת הנקודות הטובות, חיזוק האנשים הנמצאים סביבו, וחלוקת מחמאות ודברי שבח לאנשים עימם הוא נמצא בקשר. נקיטת הנהגה כזו לאורך טווח, מחזקת את האדם, ובדרך כלל זוכה להערכה רבה על ידי כל הסובבים.

לפעמים, האדם נמצא בקשר עם אנשים שאינם מקפידים על קיום תורה ומצוות, ופעמים רבות המדובר באנשים שמתנהלים בדרכים שאינם ישרות בדרכי המשא ומתן שלהם, ואף באנשים שמנסים להרע ולהזיק למתחרים שלהם. לפעמים, המדובר באנשים שתאוות הכבוד והשלטון המסנוורת את עיניהם גורמת להם לפעול בשיתוף פעולה עם האויב נגד עם ישראל, באופנים שונים. הדבר מצוי בהר הבית, בפעילות אכזרית של גורמי השלטון כנגד יהודים המגיעים למקום, ובפרט כנגד המעוניינים להתנהג במקום כיהודים ולהתפלל – אולם בשנים האחרונות הדברים הפכו לדברים שבשגרה גם בשאר הארץ, כאשר הפשעים החמורים כבר נעשים לעין כל בלי כל בושה, גם בשיתוף ובעידוד אנשים חובשי כיפות: לשחרר את המרצחים, לתת להם נשק, לפעול להרס בתים ורכוש של יהודים, ולכלוא ולענות בחורים צדיקים שפועלים למען עם ישראל וארץ ישראל.

עצם האיסור ליטול חלק במעשי הרשע, הוא ברור ופשוט. אולם השאלה שלפנינו מתייחסת לאנשים שבמסגרת תפקידם אינם צריכים ליטול חלק במעשים אלו, לא באופן ישיר וגם לא באופן עקיף. ישנם הסבורים, כי מצוה גדולה עליהם להדגיש את האהבה הגדולה כלפי כל אחד ואחד, ובפרט כלפי האנשים הרשעים – על מנת לשמור על האחדות הכללית של העם, ולא לפגוע במרקם החיים הציבורי המשותף. לדעתם, גם אם אדם מזיק ופוגע באחרים, הרי שעלינו להשתדל להימנע מלקלקל את היחסים עמו, ואדרבה, כאשר נשבח אותו ונכבד אותו, הרי שנוכל למצוא חן בעיניו, ואם המדובר באנשים המקורבים לשלטון, נוכל לקדם אנשים מטעמנו להגיע לעמדות השפעה, ואולי אף נשפיע על אנשים רבים בהמשך הזמן להיטיב את מעשיהם.

הנטייה לפעול באופן זה ברורה, שהרי עימות ישיר עם אנשים רשעים יכול להיות מסוכן, ובפרט כאשר המדובר בנציגי השלטון. אולם נראה, כי הנהגה זו היא הרת אסון, והנביאים וחז"ל בעקבותיהם הרחיבו לגנות את הדבקים בה, והאשימו בהאשמות חמורות את ההולכים בדרך זו.

 

העונש על החנופה – חיוב כלייה!

   נתאר לעצמנו אישיות ציבורית בכירה – נשיא המדינה או ראש הממשלה – אשר מגיע בלוויית פמלייתו אל בית הכנסת המרכזי באחת הערים הגדולות, ומבקש לנאום בפני הציבור. וכך אומר המכובד בדבריו: "אני לא אדם דתי, ואינני מקפיד על שמירת התורה והמצוות". אומרים לו אנשים מהציבור: "לא נורא, זה בסדר". לכאורה, המדובר באמירה מנומסת, שאין לה כל משמעות. אולם חז"ל לא רואים כך את הדברים.

במשנה בסוטה (מא,א) מסופר על אגריפס המלך שקרא בתורה במעמד ההקהל, וכשהגיע לכתוב "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא", עיניו זלגו דמעות – משום שעל פי פסוק זה הוא פסול מלמלוך – והקהל מיהר להרגיע אותו ולומר "אחינו אתה, אחינו אתה". הגמרא מדגישה בברייתא שם (מא,ב), כי על דבר זה נתחייבו ישראל כלייה למקום – משום שהחניפו לאגריפס.

האומנם המדובר במעשה כל כך חמור? חיוב כלייה? מה באמת כל כך חמור במה שהם עשו? ומהו האיסור בעצם החנופה?

 

אל תחניפו את הארץ!

מקור לאיסור החנופה, ניתן למצוא בדברי התורה עצמה. התורה מצווה עלינו להעניש את הרוצחים, ואוסרת עלינו לקחת כופר כשוחד במקום זה. בהקשר זה מוסיפה התורה אזהרה: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ" (במדבר לה,לג). כלומר: הימנעות מלהעניש את הרוצח במלוא חומרת הדין, מהווה פגיעה ישירה בעצם הקיום שלנו על הארץ.

בספרי במקום למדים: "ולא תחניפו את הארץ – הרי זו אזהרה לחניפים". כלומר: לא רק בהקשר זה של לקיחת שוחד, אלא גם באופן עקרוני ישנו איסור להתחנף לרשעים, וכפי שמבאר הרמב"ן במקום: "כי הזהיר מתחלה שלא נקח שוחד ברוצחים, וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד, כי אם אנחנו נחניף להם הנה נחניף את הארץ והיא חנפה תחת יושביה".

רבי אליעזר ממיץ בעל ספר היראים (סימן רמח) מונה איסור זה כאיסור בפני עצמו מן התורה: "לא תחניפו. צוה יוצרנו בפ' ואלה מסעי לא תחניפו את הארץ. ותניא בסיפרא הרי זו אזהרה לחנפים. והריני מפרש פי' חנופה שהזהירה עליה התורה – כל השומע דבר עולה ושאינו הגון או רואה דבר רע ואמר טוב הוא, ואינו שותק מתוך יראה לא מגופו ולא מממונו, אלא מתוך רשע לבבו או חושב בלבבו ואומר (בלבבו) ברע עשה פן אפו עלי ויתקוטט עמי, ואיני מפסיד בקטיטתו כי אם חסדו ואהבתו נקרא חנף עובר בלא תחניף" (ובסמ"ק מצוה רכט כותב, כי איסור זה נכלל באיסור התורה "ולא תהדר פני גדול"). איסור זה נאמר לגבי כל דבר שאינו הגון, ולא רק לגבי הרוצחים, וממילא הדבר נכון אף לגבי אגריפס המלך, שכלל לא היה זכאי להיות מלך.

 

מתי מותר להחניף לרשעים?

הגמרא בסוטה (מא,ב-מב,א) מאריכה בגנות החנופה, ומביאה מימרות חריפות של רבי אלעזר ואחרים כנגד המתחנפים – אפילו עוברים שבמעי אימן מקללים אותם, והם עתידים ליפול בגיהנום ועוד. אמנם, ניתן לכאורה להבין מדבריה, כי יש מחלוקת בדבר, כפי שמובא לפני דרשותיו של רבי אלעזר: "דרש ר' יהודה בר מערבא, ואיתימא ר' שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר: 'לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע', מכלל דבעולם הזה שרי. ר' שמעון בן לקיש אמר, מהכא: 'כראות פני אלוקים ותרצני'. ופליגא דרבי לוי, דאמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו שמבקש להורגו, אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך, אמר: ידע ליה מלכא, מיסתפי ולא קטיל ליה".

לכאורה, גם רבי לוי החולק על הדעה המתירה להחניף לרשעים, אינו בהכרח חולק על עצם ההיתר, וייתכן שהוא חולק רק בביאור הכתוב על יעקב אבינו, ורק מבאר שמעשיו לא נבעו מתוך חנופה. אמנם, גם אם היינו סוברים, שאכן ישנה דעה המתירה להתחנף לרשעים, וחולקת על דברי הספרי, ועל דברי הברייתא בנוגע לאגריפס, ועל דברי שאר האמוראים בסוטה שם המרחיבים בגנות החנופה, הרי שההלכה היתה ננקטת כמסקנת הגמרא בסוטה המרחיבה בחומרתו של איסור זה (וראה בשו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן קיב, לגבי הכרעת ההלכה בסוגיה זו אם נאמר שיש כאן מחלוקת, שאין הלכה כדעה המתירה).

אמנם, יש קושי בהעמדת הדעה הנזכרת כחולקת, שהרי מימרותיהם של האמוראים בגנות החנופה מבוססות על פסוקים מפורשים, והגמרא אינה מנסה ליישב את הפסוקים לפי הדעה שכביכול מתירה, ובפשטות, אין לפנינו מחלוקת כאן בנוגע לפרשנות של הפסוקים, ועל כן נראה שיש ליישב את הדעה הנזכרת עם שאר דברי האמוראים בסוגיה זו.

ובאמת, רבים מהמפרשים מבארים, כי אין מחלוקת בין הדעות, ואף הדעה המתירה את החנופה, לא מתירה זאת אלא במקום סכנה (ראה בתוספות ובפסקי ריא"ז שם, וכפי שמבארים זאת בבאר שבע ובקרן אורה שם); ויש הסוברים, שלא רק במקום סכנת נפשות ממשית, אלא אף במקום נזק גדול והפסד מרובה הדבר מותר (תורה תמימה בראשית פרק לג הערה ג; וראה גם במאירי שם המבאר, שהיינו למנוע נזק, וגם זה מותר רק בתנאי שלא יהיה חילול השם – ואולי כוונתו כשאין הדבר בפרהסיא, כפי שאנו מוצאים מעין זה שמחלק הסמ"ק מצוה רכט). וכך כותב בעל ארחות צדיקים (שער החניפות), המדגיש כי גם היתר זה, לא בהכרח נאמר לגבי כל רשע: "כי לא הותר לכבד הרשעים אלא מחמת מורא, שירא שיזיק לו הרשע ויגרום לו הפסד בזמן שיד הרשעים תקיפה. על כן הותר לכבדו כדרך שמכבדים בני אדם בעלי זרוע, אך לא ישבחנו ולא ידבר עליו טוב בפני בני אדם. וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה מא ב): מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה. ויש רשעים שאין מחניפים להם, מניין? ממרדכי שאמרו לו: החנף להמן! והשיב להם (דברים כג ז): 'לא תדרוש שלומם וטובתם'. והיו אומרים לו: שנו רבותינו: מחניפין להם מפני דרכי שלום! אפילו הכי לא רצה להחניף לרשע כזה".

אמנם, בהמשך דבריו מביא בעל האורחות צדיקים היתר מסוים לחנופה, במקום שברור שאין הכוונה בחנופה זו להחזיק ידי עוברי עבירה: "ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית, לבעל חובו – שלא ילחצנו, לרבו – שילמדנו תורה. ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחביריו, כדי שילמדו ושישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות. וכן כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו שישמע לו לקיים המצוות, ואם יבוא עליו בכעס לא ישמע לו, אלא בחניפות יקבל תוכחתו, מצוה גדולה להחניף לו כדי להוציא יקר מזולל". כמובן, שניתן לטעון לגבי סיום דבריו על "כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו", כי הדבר שולל את עצם איסור החנופה, אך הדברים הללו מובאים בדבריו אחרי פירוט של תשע דרגות של חנופה, בהם הוא מבהיר באופן חד משמעי את חומרת האיסור ואת האופנים השונים שגם בהם חל איסור זה, ועל כן אין להרחיב את האמור בדבריו, אל מעבר לאדם המסוים לגביו יש מקום לסברה שתהיה השפעה עליו מחנופה זו.

 

לסיכום: איסור החנופה הוא איסור חמור מאוד, והנכשל בו עונשו מרובה, ובפרט כאשר הדבר נעשה באופן ציבורי, יש בכך קטרוג גדול על כלל ישראל. בכל דבר שבח או עידוד לעוברי העבירה, שנראה מהם כאילו אין בעיה בכך שהרשעים ימשיכו בדרכם הקלוקלת, עוברים על איסור החנופה.