איסור החנופה

בס"ד

איסור החנופה

סוטה דף מא עמוד ב

וכשהגיע ללא תוכל לתת. תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה, שהחניפו לו לאגריפס. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מיום שגבר אגרופה של חנופה – נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך. דרש ר' יהודה בר מערבא, ואיתימא ר' שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר: לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע, מכלל דבעולם הזה שרי. ר' שמעון בן לקיש אמר, מהכא: כראות פני אלהים ותרצני. ופליגא דרבי לוי, דאמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו שמבקש להורגו, אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך, אמר: ידע ליה מלכא, מיסתפי ולא קטיל ליה. אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה – מביא אף לעולם, שנא': וחנפי לב ישימו אף; ולא עוד, אלא שאין תפלתו נשמעת, שנאמר: לא ישועו כי אסרם… ואמר ר' אלעזר: כל עדה שיש בה חנופה – לסוף גולה, כתיב הכא: כי עדת חנף גלמוד, וכתי' התם: ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה וגו'. א"ר ירמיה בר אבא, ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, וכת חניפים

משנת רבי אליעזר פרשה יב עמוד 226: קשה היא החנופה כמעשה אנשי סדום, שנ' ובנביאי ירושלם ראיתי שערורה, היו לי כלם כסדם. ומה פרט בהן, כי מאת נביאי ירושלם יצאה חנופה לכל הארץ. מעשה באגריפס, שמשחוהו מלך עליהן, וכיון שהגיע מוצאי שביעית לקרות המלך ספר תורה, עמד הוא וקרא, ושבחוהו חכמים. וכיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי, זלגו עיניו דמעות, אמרו לו, לא תירא, אתה אחינו. מאותה שעה נחתם גזר דין על אבותינו לגלות, מפני שחינפו. ומה אלו, שלא החניפו אלא מפני שנכמרו רחמיהן עליו, כך, המחניף לבטל את המצות ואת הדינים על אחת כמה וכמה.

תוספות: כל המחניף לחבירו – יש לפרש שלא במקום סכנה אבל במקום סכנה מותר כי ההיא דפרק ארבעה נדרים (דף כב.) עולא אזל לארעא דישראל לוו בהדיה תרי בני חוזאי קם חד שחטיה לחבריה אמר ליה לעולא יאות עבדי אמר ליה אין ופרע לו בית השחיטה כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דלמא ח"ו אחזקית ידי עוברי עבירה א"ל רבי יוחנן נפשך הצלתה.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סוטה פרק ז: ולא אמרו לו אחינו אתה אלא משום שלום מלכות, ואמרו באותה שעה נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה מפני שהחניפו לו לאגריפס.

רמב"ן במדבר פרק לה: ובספרי (מסעי קסא) אמרו, ולא תחניפו את הארץ, הרי זו אזהרה לחנפין. כי הזהיר מתחלה שלא נקח שוחד ברוצחים, וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד, כי אם אנחנו נחניף להם הנה נחניף את הארץ והיא חנפה תחת יושביה.

ספר יראים סימן רמח: לא תחניפו. צוה יוצרנו בפ' ואלה מסעי לא תחניפו את הארץ. ותניא בסיפרא הרי זו אזהרה לחנפים. והריני מפרש פי' חנופה שהזהירה עליה התורה כל השומע דבר עולה ושאינו הגון או רואה דבר רע ואמר טוב הוא ואינו שותק מתוך יראה לא מגופו ולא מממונו אלא מתוך רשע לבבו או חושב בלבבו ואומר (בלבבו) ברע עשה פן אפו עלי ויתקוטט עמי ואיני מפסיד בקטיטתו כי אם חסדו ואהבתו נקרא חנף עובר בלא תחניף. כדתנן בסוטה באלו נאמרין [מ"א א'] אמרו לו אל תירא אגריפס המלך אחינו אתה אחינו אתה. ואמרינן בגמרא באותה שעה נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה שהחניפו לאגריפס ואפי' בשתיקה נקרא חנף כדאמרינן בקדושין פ' אחרון גבי רב יהודא אמר רב נחמן השתא דאתי מר לישתעי מילי דלא לימרו קא מחנפי רבנן אהדדי פי' אשתיקותא.

ספר אורחות צדיקים שער החניפות: התשיעי המכבד את הרשעים מחמת דרך שלום. אמנם לא ידבר טוב על הרשע, ולא יתנהג בכבודו על דרך שיחשבו בני אדם שהוא נכבד בעיניו, כי לא יחלוק לו כבוד אלא כדרך בני אדם המכבדים העשירים בעבור כי צלחה דרכם ולא מפני חין ערכם. ואף בזה יש חטא ואשמה, כי לא הותר לכבד הרשעים אלא מחמת מורא, שירא שיזיק לו הרשע ויגרום לו הפסד בזמן שיד הרשעים תקיפה. על כן הותר לכבדו כדרך שמכבדים בני אדם בעלי זרוע, אך לא ישבחנו ולא ידבר עליו טוב בפני בני אדם. וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה מא ב): מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה. ויש רשעים שאין מחניפים להם, מניין? ממרדכי שאמרו לו: החנף להמן! והשיב להם (דברים כג ז): "לא תדרוש שלומם וטובתם". והיו אומרים לו: שנו רבותינו: מחניפין להם מפני דרכי שלום! אפילו הכי לא רצה להחניף לרשע כזה. ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית, לבעל חובו – שלא ילחצנו, לרבו – שילמדנו תורה. ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחביריו, כדי שילמדו ושישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות. וכן כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו שישמע לו לקיים המצוות, ואם יבוא עליו בכעס לא ישמע לו, אלא בחניפות יקבל תוכחתו, מצוה גדולה להחניף לו כדי להוציא יקר מזולל.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן נא: אבל להחניף בענינים שלא שייכים לומר שהוא מסכים להאיסורים ודברים הרעים שעושה אפשר שליכא איסור כלל כגון לשבחו ביפיו ובחכמתו בעניני העולם ובמדותיו אף אם מגזמים מעט משום שצריכים לו אפשר ליכא איסור כיון שאין זה כאלו שבגמ'. וכן הוא לכבדו בפתיחת וסגירת הארון וכדומה שהוא רק ענין כבוד בעלמא ולא נראה מזה שום הסכם למעשיו הרעים, כי להכל ידוע על מה מכבדים לו שהוא בשביל שרבים צריכים לו ויש לו גם מעלות הרבה במעשיו שבין אדם לחברו שראוי לכבדו בשבילם אך שבדברים שבביהכ"נ הנהיגו שלא לכבד לבעלי עבירה כזו שנשואין לנכריות שהוא כפי הראוי וכשיכבדו לזה יהיה זה לחניפה על שצריכין לו, עכ"פ כיון שאין בזה שום שייכות להסכמה למעשיו וגם הוא ידוע שאין מסכימין למעשיו אך שמכבדין אותו בשביל שהוא רופא מפורסם ושצריכים לו אין זה בכלל החנופה שאמרינן בסוטה.  ולכן אף שגם מזה צריך להתרחק אף מחנופה כזו, שהוא כשמשבחו יותר ממה שהוא ראוי, כי לשבחו במה שהוא ראוי באמת ודאי ליכא איסור דרק בעכו"ם נאמר לאו דלא תחנם לא תתן להם חן בע"ז דף כ' אבל בישראל אף בעוברי עבירה ליכא איסור זה אבל לשבחו ביותר יש להתרחק, ואולי יש גם איסור בדבר לא רק מצד מדבר שקר תרחק אלא גם מצד חנופה, דמצד שקר כיון שהוא לכוונת שלום אין לאסור כהא דכתובות דף י"ז… אבל כיון שאין איסורו ברור ויותר נוטה שאין בזה איסור אלא מעלה טובה הוא להתרחק אף מחנופה כזו יש להקל אם רואה כתר"ה וראשי העיר אשר יש צורך גדול להקהל ולאנשי העיר שיכבדו אותו באיזה דבר בביהכ"נ כהא דפתיחת וסגירת הארון וכדומה. אבל לקריאה בתורה אין להתיר מטעם שכתבתי לעיל.

שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן קיב: ובזה היה ניחא לי דברי התוס' הנ"ל, [דלכאורה קשה] מה קמ"ל דבמקום סכנה שרי מכח ההוא דפ"ג דנדרים הלא בש"ס הכא דמותר להחניף לרשעים. אלא דמהכא ס"ל להתוס' שהיה מקום לומר דקיי"ל כלוי, ושלכך אמר ר"א כל המחניף לחברו ולחד גירסא המחניף לרשע. וביתר שאת היה אפשר לומר, דלכך מחמירין ביותר כיון שקבלה בידן דסוף שנופל בידו א"כ ממילא לא אהני ליה הך חנופה, ולכך כל דייקא והבן. והביאו התוס' ראיה מהך עובדא דנדרים דבמקום סכנא שריא ודו"ק. ושוב מצאתי בקרן אורה שכ' על דברי התוס' שבלא"ה מוכח כן מהך דלעיל דמותר להחניף לרשעים עיין שם, ותמוה דלמה הביאו מנדרים, ונראה כנ"ל ודו"ק. וחפשתי בלקוטי הלכות לבעל החפץ חיים שמה בסוטה ולא הזכיר כלל הך דריב"מ דמותר להחניף לרשעים, וזה חידוש גדול, ונראה דס"ל דללוי לא פסקינן כן וכמ"ש ודו"ק… ואפי' לכבד סתמא לרשעים רק במקום סכנה לכמה פוסקים, והמנורת המאור כתב שראוי ליראי ה' למסור עצמו לסכנה ואל יכבד על ראשו עון פלילי וכו' עיין שם. ואולי שזה מחלוקת בין ר"ל ולוי וכנ"ל. ובלקוטי הלכות לבעל ח"ח השמיטו לגמרי וכנ"ל.