איסור החנופה – גם בשתיקה

בס"ד

איסור החנופה – גם בשתיקה!

   יכול אדם לומר לעצמו: אני רואה את מעשי האנשים עימם אני עובד. אני רואה את התנהגות השלטונות. אני רואה את עומק רשעתם. אולם אני לא רוצה עימות איתם. אני לא אשבח את מעשיהם הרעים, לא אשבח אותם כלל, ורק אשב לי בשקט ואשתוק. אם ישאלו לדעתי, אומר שאין לזה היתר, אולם לא אפנה אליהם למחות בהם. אני מעדיף להיראות כלפיהם כאוהבם, ולהישאר ביחסים טובים איתם. האם יש היתר להתנהג באופן זה?

 

אסור לשתוק על עוולות!

הנהגה נזכרת זו נאסרה על פי התורה, מצד האחריות הכללית הכלולה במצות התוכחה, המחייבת את האדם למחות (שבת נד,ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". וכפי שכותב הרמב"ם (דעות ו,ז): "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר 'הוכח תוכיח את עמיתך'. המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם" (וראה עוד ברמ"א תרח,ב ובמשנה ברורה שם).

לדעת רבים מהראשונים, האדם השותק ונמנע מלהוכיח את החוטאים, עובר גם כן על איסור החנופה. בגמרא בסוטה (מא,ב) נאמר: "אמר רבי שמעון בן חלפתא: מיום שגבר אגרופה של חנופה – נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים…"; ומבאר שם רש"י: "ונתקלקלו המעשים – שהגדולים ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם מפני חנופה". כלומר: שתיקתם של הגדולים שלא מיחו בידי עוברי העבירה – היא עצמה חנופה. וכך אנו מוצאים בהמשך הגמרא שם: "כל עדה שיש בה חנופה – מאוסה כנידה… כל עדה שיש בה חנופה – לסוף גולה…", ומבאר המאירי: "כל עדה שיש בה חנופה ר"ל שמחניפין זה את זה שלא להוכיחם ממעשיהם…".

כך גם מדגיש בעל ספר יראים (סימן רמח): "ואפילו בשתיקה נקרא חנף"; והוא מוכיח זאת מהמובא בגמרא בקידושין (ע,ב), שרב נחמן הזמין את רב יהודה לבוא לפניו לדין תורה, וכאשר רב נחמן נוכח בגדלותו של רב יהודה הוא אמר לו שבכל זאת לא ימנע מלאמר בפניו את דבריו: "דלא לימרו קא מחנפי רבנן אהדדי" – שלא יאמרו, כי החכמים מתחנפים אחד לשני, ועל כן הוא נמנע מלדון אותו (ולכאורה ניתן היה לדחות את ראייתו, שהרי הימנעות מלדון יכולה להיחשב למעשה יותר מאשר שתיקה, אך נראה שבכל אופן יש ללמוד מכאן, כי החנופה יכולה להתקיים גם במציאות של שב ואל תעשה).

 

לסיכום: אדם הרואה או שומע אנשים רשעים עושים עוולות מחויב למחות בידיהם. לדברי רבים מהראשונים, השתיקה כנגד פעולות הרשע נכללת בחנופה המגונה, שעונשה מרובה.