אבלות על קרובי אשתו

בס"ד

אבלות האדם על קרובי אשתו

מועד קטן דף כ עמוד ב

מר עוקבא שכיב ליה בר חמוה, סבר למיתב עליה שבעה ושלשים. על רב הונא לגביה, אשכחיה. אמר ליה: צודנייתא בעית למיכל? לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו. דתניא: מי שמת חמיו או חמותו – אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת. אלא כופה מטתו, ונוהג עמה אבילות. וכן היא שמת חמיה או חמותה – אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות. ותניא אידך: אף על פי שאמרו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, באמת אמרו: מוזגת לו את הכוס, ומצעת לו מטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. קשיין אהדדי! אלא לאו שמע מינה: כאן בחמיו וחמותו, כאן בשאר קרובים, שמע מינה. תניא נמי הכי: לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד.

מסכת שמחות פרק יא: האשה שמת חמיה, או אחד מקרובי בעלה, לא תכחול ולא תתקשט, אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג. אף הוא שמת חמיו או אחד מקרובי אשתו, אינו כופה להתקשט, אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת.

רמב"ם הלכות אבל פרק ב הלכה ה: אשתו הנשואה אף על פי שהוא מתאבל עליה אינו מתאבל עמה על שאר קרובים אלא על אביה ועל אמה משום כבוד אשתו נוהג אבלות עליהן בפניה, כיצד מי שמת חמיו או חמותו כופה מטתו ונוהג אבילות עם אשתו בפניה אבל לא שלא בפניה, וכן האשה שמת חמיה או חמותה נוהגת אבלות בפניו, אבל שאר קרובים כגון שמת אחי אשתו או בנה והאשה שמת אחי בעלה או בנו אין מתאבלין זה על זה, וכן יראה לי שאם מתה אשת קרובו או בעל קרובתו כגון שמתה אשת בנו או בעל בתו אינו חייב להתאבל עליהן וכן כל כיוצא בזה.

הגהות מיימוניות שם הלכה ד: מה שאין נוהגין כן עתה כתב מורי רבינו דהאבלים מוחלין ויש להם למחול דמסקינן פרק נגמר הדין דאי הספדא יקרא דחיי הוא מצי למימר לא תספדוהו לההוא גברא והכא כיון דבפניהם מתאבלין שלא בפניהם אין מתאבלין ודאי לכבוד האבלים תקנוהו ויכולים למחול וכן בעל אשתו או איפכא ואדרבה מי שהיה מתאבל עמהם אינו אלא מן המתמיהין ואינו כמכבד האבלים אלא כלועג להם וכיון דנהוג נהוג ע"כ.

תורת האדם (לרמב"ן) שער האבל – ענין קרובים המתאבלים: וזו החיצונה משובשת היא ואין למדין הימנה, אלא שיש לומר רישא דוקא קתני דבכל קרובי בעלה נוהגת עמו אבלות, וסיפא כי קתני קרובי אשתו לומר דבכל קרובים שלה אינו כופה להתקשט, וכי קתני נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת אמת חמיו בלבד, ולצדדין היא שנויה… ושוב מצאתי בירושלמי הרי שמת חמיו… ועכשיו אם נסמוך על הגמרא הזו שלא יהא בה טעות סופרים נתבררה ספקתנו שהיא מתאבלת עמו על כל קרובי בעלה אף על פי שהוא אינו נוהג עמה אלא על חמיו וחמותו… ואם רצה ומחל שלא ינהוג עמו אין בזה משום כבוד ודרכי שלום. וכך נהגו להקל.

רא"ש מסכת מועד קטן פרק ג: והאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים עליהם וסומכים על זה דמשמע שאינו מתאבל אלא משום כבוד האבלים ואם רצה האבל למחול על כבודו אין צריכין להתאבל עמו והאידנא כל האבלים מוחלים על כבודם ולכך נהגו להקל.

שו"ת הרא"ש כלל כז סימן ט: וששאלת אם הרשות בידו ללבוש שחורים על חמיו שנפטר או על אוהבו י"ב חדש. על חמיו פשיטא דהרשות בידו, דאף להתאבל עליו בפני אשתו חייב כל שכן דלכבודה יכול ללבוש שחורים ושפיר קא עביד. ועל אוהבו נמי אם רוצה להצטער עליו בלבישת שחורים או בשביל כבודו הרשות בידו, וכן מצינו בדוד שקבל הבראה על אבנר.

שו"ת בשמים ראש סימן קכג: על חמיו ודאי שיש בידו רשות דהא קצת אבל שייך גביה, דבאפה בעי למנהג אבלות, ועל אוהבו נמי אם רוצה להצטער בלבישת שחורים או לעשות לו כבוד שמראה עליו אבל הרשות בידו… ועל שאר כל אדם מותר מיהו לקבל תנחומין ולהתראות כאבל, והוא הדין כל מילי, וכן מצינו בדוד שקבל הבראה על אבנר, ואפס להתנהג בכל דיני שבעה לא יאות והדיוט הוא העושה כן.

שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ סעיף ד: כשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו, כך קורע בפני קרובו על מת שמת לקרובו, כיצד, הרי שמת בן בנו או אחי בנו או אם בנו, חייב לקרוע בפני בנו. וכן קורע על חמיו וחמותו. והאשה קורעת על חמיה וחמותה. (ואין נוהגין עכשיו כן, וכמו שיתבאר לקמן סי' שע"ד לענין אבלות).

שולחן ערוך יורה דעה סימן שעד סעיף ו: כל מי שמתאבל עליו, מתאבל עמו אם מת לו מת. ודוקא בעודו בפניו, אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבילות; חוץ מאשתו, שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותו, אבל על אחיה ואחותה או בנה ובתה מאיש אחר, אינו מתאבל עמה. ומ"מ אינו יכול לכופה להתקשט, אבל יכולה למזוג לו הכוס ולהציע לו המטה ולרחוץ פניו ידיו ורגליו. וכן היא אינה מתאבלת עמו, אלא כשמתו חמיה או חמותה, אבל שאר קרוביו שמתו, אינה מתאבלת עמו.

הגה: וי"א דהאידנא נוהגין להקל באבלות זה של המתאבלים עמו, דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים, ועכשיו נהגו כולם למחול. וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים (טור בשם הרא"ש והוא בפ' א"מ ורמב"ן בת"ה והגמי"י פ"א), וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים (הגהות מיימוני פ"ב). ומ"מ נהגו שכל קרובי המת, הפסולין לו לעדות, מראין קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה, דהיינו עד אחר שבת הראשון, שאינן רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת (גדולי אוסטרייך נהגו כן). ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בעניינים אחרים, והעיקר כמו שכתבתי. וכל זה בשמועה קרובה, או שהיה אצל המיתה; אבל בשמועה רחוקה, אין לאבילות זה מקום כלל (תמצא הכל מבואר בת"ה סימן רנ"א). מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך, או ללבוש שחורים על קרובו, אין מוחין בידו (הרא"ש כלל כ"ז).

ש"ך: ואף על גב דמי שרוצה להחמיר ולהתאבל על מי שאינו צריך הרשות בידו וכמ"ש הרב בסוף ההג"ה היינו דוקא כשמתאבל לגמרי כדין אבילות אבל כשאינו מתאבל אלא לפניו הוי כלועג לאבל, נ"ל.

ערוך השולחן שם סעיף טו: ועוד יש לחלק בין כשעושה הדבר מצד רצון בעלמא דבזה הרשות בידו ובין שעושה מצד הדין וכיון שכבר נתבטל זה הוי כלועג בעלמא [עי' באה"ט סק"ד] והנוהג האבלות ינהוג רק לחומרא ולא לקולא כמו שלא לעסוק בתורה וכיוצא בזה.