אבלות החורבן

בס"ד

אבלות החורבן

בבא בתרא דף ס עמוד ב: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא, שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'. מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. וכל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: שמחו את ירושלים וגו'.

משנה ברורה סימן תקס: תקנו וכו' – שכל דבר שמחה צריך לעשות בה דבר זכר לחורבן הבית וכמו שכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

ביאור הלכה סימן תקס סעיף ב: וכן התקינו שהעורך שולחן וכו' – וכשהאשה עושה וכו' וכשהחתן נושא אשה וכו'. וצ"ע שכל זה אין נוהגין כלל [ח"א].

שערי תשובה על שולחן ערוך שם סעיף א: אך בדורות אלו יצאו להקל והקילו וחזרו והקילו עד שכמעט נשכח מלב ואין על מה להשען וכן כמה דינים כיוצא בעוונותינו הרבים יצאו מה שיצאו…

 

מועד קטן דף כו עמוד א: הרואה ערי יהודה בחורבנן – אומר: ערי קדשך היו מדבר, וקורע. ירושלים בחורבנה – אומר: ציון מדבר היתה ירושלים שממה, וקורע. בית המקדש בחורבנו – אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה, וקורע.

שו"ת משנה הלכות חלק ו סימן קי: ועלה בדעתי ללמד זכות קצת אמה שלא זהירי העולם וקלקלתם זהו תקנתם…   והמבואר דמצות קריעה הוא משום עגמ"נ שנתחדש בו בכל שלשים יום אבל בעונ"ה אריכת הגלות גרמה שכבר הורגלו יום יום ואפילו רואים ירושלים ומקום המקדש לא מתרגשים יותר ואין להם עגמ"נ יתירה וא"כ למה יקרעו ואדרבה אם יקרעו הבגד יש להם עגמ"נ על הבגד שנקרע ולא על המקדש וירושלים אדרבה אולי יש כאן משום בל תשחית על הבגד וד"ל. אבל מי שיראת ה' נוגע בלבבו ולבו עליו דוה על חורבן בהמ"ק שיבנה במהרה בימינו ונתוסף עליו עגמ"נ בכל פעם שרואה מקום המקדש וירושלים ודאי יעשה כהלכה…

שו"ת בית מרדכי חלק א סימן לג: הקריעה היא הביטוי של אבלות קודרת ונוקבת ולכן אם כיום, אחרי התשועה הגדולה שעשה צור ישראל לעמו ישראל, לארצו ונחלתו, קורעים למראה הכותל המערבי והר הבית, הרי זה כאילו הקורעים עדיין שרויים באבל ובצער והם כפויי טובה ואינם מכירים בנסים שעשה אדון הנפלאות לעם בחירו…

שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן עח: ומה שהמנהג שהעולם משתמטים אפילו מחיוב קריעה על מקום המקדש ועושים תחבולות שונות להפטר מזה – אין זה מנהג ותיקים – ודברי הש"ס מו"ק כ"ו, וטור ושו"ע סי' תקס"א מטפחים על פניהם. והואיל והדברים פשוטים אין מקום להאריך.

שו"ת באהלה של תורה חלק ב סימן עו: כיום כשאנו רואים את ההר בשממונו ובהשתלטות נכרים עליו, ואין גם שום נכונות ויכולת לבנות את המקדש, קשה לפטור מקריעה.

 

ספר נצח ישראל פרק כג: לכך על האדם להתאבל על חורבן בית המקדש, ויהיה מתאונן ומקונן על חורבנו, ויתפלל שיחזור ויבנה בית המקדש. וכאשר אין האדם עושה דבר זה, כאילו הוא היה סבה לחורבנו. ובירושלמי (יומא פ"א ה"א) הראשונים העבירו את התקרה, והאחרונים פעפעו אותו, וכל כך למה, שלא עשו תשובה. וביאור זה, כי הראשונים, אשר בשביל חטאם נחרב הבית, אין זה רק העברת התקרה. אבל האחרונים שלא עשו תשובה, אין זה רק עקירת השורש. והטעם, כי האחרונים אשר ראו לפניהם חורבן הבית, ואין עושים תשובה להחזיר את הבית, אין זה כי אם שאינם חפצים בבית, מאחר שיש לפניהם במוחש חסרון הבית, ואינם עושים תשובה להחזירו. ולא כך הראשונים, שלא היה לפניהם במוחש חורבן הבית – שתאמר שלא היו חפצים בבית, לכך לא היה זה כל כך. וזה שאמרו כי הראשונים העבירו את התקרה, כי חטאם שהיה גורם להחריב הבית – דבר זה נקרא העברת התקרה בלבד. ולא שייך בזה שלא היו חפצים בבית כלל, ודבר זה [לא] נקרא עקירת שורש, שאינם חפצים בבית המקדש כלל. רק אותם שרואים במוחש לפניהם חסרון בית המקדש, ואינם עושים תשובה, הרי כאילו אינם חפצים בו, ודבר זה נקרא פעפוע משרשו.